"למה אתם צריכים לצעוד? תשמרו את מה שאתם עושים ב-ד' אמותיכם!" "אני סטרייט ולא יוצא לחגוג את המיניות שלי בחוץ, למה אתם צריכים?" "כל הגברים הערומים האלה על משאיות, זה מגעיל אותי, למה הילדים שלי צריכים להיחשף לזה?" "שיצעדו בתל אביב, אצלנו בעיר, מרקם החיים הוא כזה שאין לזה מקום, זה סתם יוצר פרובוקציה". אלה רק מקצת השאלות וההערות בהן אנחנו נתקלים עם בוא עונת המצעדים לארץ הקודש. אז למה אנחנו צריכים לצעוד בכל מקום?

נחזור רגע 8 שנים אחורה, לקיץ המהביל של שנת 2006. באותה שנה נקבע כי ירושלים תארח את אירועי הגאווה העולמיים ובמסגרת אותם האירועים תוכנן מצעד גאווה גדול במיוחד, עם משתתפים מכל קצוות תבל. המצעד תוכן באווירה מתוחה במיוחד, עם התנגדות מכל הצדדים, ועם זיכרון כואב ממצעד שנה קודם – אדם רוסו וחבריו שנדקרו ע"י מפגע בשם ישי שליסל. בין המתנגדים למצעד היו לא רק חרדים או אנשי ימין, אלא גם מתנגדים מבית – חברי הקהילה שראו במצעד בירושלים (או בכל מקום מחוץ לת"א) התרסה ופגיעה במרקם החיים במקום, והטיעון המרכזי היה : למה לנפנף בזה מול אנשים שלא יקבלו את זה לעולם, ועבורם זה כמו סדין אדום לשור.

על אותם המתנגדים נמנה גם עבדכם הנאמן, שאך שנה לפני כן יצא מהארון הנוח בו בילה את רוב חייו. במקום לחפש בצ'טים קצת אהבת חינם, הייתי עסוק ימים כלילות לריב שם עם "סמולנים" שרצו לצעוד בירושלים. הטיעון המנצח שלי היה : נכון, מותר לנו לצעוד בכל מקום, בואו לא ננצל את הזכות הזאת מחוץ לת"א, ובטח ובטח שלא ננצל אותה בירושלים, כי יש שם אנשים שחיים בתקופה אחרת ולא משנה כמה ננסה לשכנע, הם לא יקבלו אותנו. לנו לא מדובר בנושא קיומי, ועבורם זה ייהרג ובל יעבור, אז למה להיכנס לעימות? היינו יכולים להתווכח על זה עד בלי סוף, "ניצלנו" מהמצעד בבירה באותה שנה רק "תודות" למלחמת לבנון השנייה.

הבה נדלג עכשיו שבע שנים קדימה , ונמצא את עצמנו בקיץ 2013, באשדוד החמה והלחה. קבוצת צעירים מהעיר החליטו לארגן ולקיים את מצעד הגאווה והסובלנות הראשון בעיר. התייחסתי לזה בספקנות : מה לעיר המנומנמת והמתחרדת הזאת ולמצעד הגאווה? זה לעולם לא יקרה, חבל להם על המאמצים. אבל הימים חלפו, עברו השבועות והמצעד בעיר רקם עור וגידים, ואז בבוקר אחד הוא פשוט החל לצעוד ברוב הדר. ואני, אותו אחד שהתנגד נחרצות למצעדים מחוץ לת"א רק כמה שנים לפני, צעדתי גם צעדתי, לבוש בחולצת מדים של קבוצת ריינבול ת"א. לא צעדתי לבד – במצעד הצעיר של אשדוד

צעדו לא פחות מאלף איש אישה וטף, בני ובנות הקהילה הגאה.
אבל לא רק.
צעדו יחד איתנו משפחות וחברים.
צעדו איתנו תנועות נוער מהעיר.
תושבים רבים שנסעו במסלול המנוגד למצעד בחרו לתמוך בצועדים באמצעות נפנופי ידיים וצופרי מכוניות.

אמנם הייתה התנגדות אבל היא הייתה בטלה בשישים – כ-20 מתנגדות ומתנגדים, עם השלטים המוכרים של "מצעד התועבה והזוהמה" לא ממש הצליחו להעיב על שמחת הצועדים ועל האווירה הגאה שהשתלטה על העיר.

אז למה חל השינוי, בי ובעוד רבים וטובים? ולמה לדעתי חשוב חשוב חשוב לצעוד בכל זמן ובכל מקום? כי המצעד הוא לא רק חגיגה ססגונית (ובינינו? הוא באמת ססגוני רק בת"א) אלא מפגן מחאה על העדר שוויון זכויות, על אלימות פיזית ומילולית כנגד להט"בים. הוא הפגנה חברתית (וגם קצת פוליטית) שבאה לומר "אנחנו כאן, לא משנה אם אנחנו כמוכם או שונים לחלוטין, מגיע לנו שוויון זכויות מוחלט, שלא מותנה בשום תנאים מוקדמים. מגיעה לנו הגנה מאפליה והגנה מפני אלימות. מגיע לנו וכל הסובבים אותנו חינוך לסובלנות ולקבלת האחר. מגיע לבני הנוער בקהילה לצאת בגאון מהארון מבלי לפחד מתגובת החברה לכך. וכל הדברים האלה מגיעים גם לתושבי הפריפריה, לא רק לתושבי ת"א והבירה.

אגדיל ואומר שהצורך והדחיפות במצעדים האלה גדולים הרבה יותר בפריפריה, שם מלכתחילה הלהט"בים נמצאים בנחיתות, בגלל מסורות כאלה ואחרות.

נוכחות ונראות להט"ביים בכל עיר יובילו את פרנסי הערים למודעות שאנחנו כאן, ואנחנו צריכים התייחסות ומענה לצרכים – ובראש ובראשונה פעילות של איגי, תהלה וחוש"ן בעיר. את כל זה אי אפשר להשיג ע"י קיום המצעד בת"א ובירושלים בלבד.