בשלהי שנת השמיטה הקודמת הבטחתי לעצמי ולחבריי – לא עוד שנת שמיטה כמו זו שעברנו.
שנת שמיטה, שלפי התיאורים במקורות היתה מהפיכה בחיים החקלאיים, הכלכליים והרוחניים בתקופת הבית השני, שמהווה את היהלום שבכתר מבין המצוות התלויות בארץ, שלגביה התורה קובעת שהיא, היא המכריעה במשולש של הבורא, העם והארץ, הפכה, לדאבוני, עם שובנו לציון, לנטולת כל משמעות רוחנית ערכית עבור חלקה הגדול של האוכלוסיה. החיבור, היופי וההתלהבות הפכו לעניין מפורר ומפריד לגורם ביורוקרטי, הלכתי, כלכלי ותו לא.
לכן יזמנו כבר לפני שלוש שנים את הרעיון של שמיטה ישראלית המדגישה את הנופך החברתי ערכי סביבתי של שנת השמיטה. עשינו זאת מתוך תקווה להחזיר את שנת השמיטה ללוח החיים היהודי של החברה העכשוית בישראל בכדי שתשפיע לא רק על השנה הזאת, אלא בכלל על דמותה של המדינה, על המחויבות שלה כלפי אזרחיה, ביחס למשאבי הטבע שלה ולמורשתה הרוחנית והערכית.
ההתגייסות והעוצמות שהרגשנו מאנשים פרטיים, ארגונים חברתיים וסביבתיים, בתי ספר, גופים כלכליים ומשרדי ממשלה שהתגייסו לעניין, הובילו אותי לתקווה ולאמונה שאפשר להחזיר את השמיטה ללב הפועם של החיים הלאומיים בארץ.
אחד הרעיונות שאני מאוד מתחבר אליהם זה רעיון ההזדהות המוחלטת בין העשיר לעני. בעל צרור המור בפירושו לספר החינוך כותב: "בעניין השמיטה רצה ה' יתברך שיהיו שווים עניים ועשירים. ידוע כי עני כל ימיו מכאובים ובכל עת עיניו נשואות לשמים וחייו תלויים לו מנגד. והעשיר, כל ימיו בשמחה וטוב לב. לכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה, שאפילו עשיר נושא עיניו לשמים ואומר: מה אוכל ומה אשתה כדי שיזכור וידע צער העני כל ימיו ושנותיו בצער ודאגה."
העם היהודי היה במשך ההיסטוריה שלו, עם בסיכון, שהלך לישון מבלי לדעת לאיזו מציאות יקום למחרת. עינינו היו נשואות לשמים וחיינו תלויים מנגד. כשחזרנו לארצנו, רצינו לקוות שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל שוב ושוב אנו מקבלים תזכורת שגם עם כל היכולות הצבאיות והמדיניות, אנו זקוקים לרחמי שמים.
תקוותי היא, ששנת השמיטה השתא, שמגיעה אחרי קיץ קשה מחד, אך גם רצוף בגילויים חיוביים של הזדהות חברתית מאידך, תזרז ותפתח אצלנו את הלבבות של הזדהות עם הצרכים של הזולת. שנת השמיטה באה להזכיר לנו שגם אם איתרע מזלנו ואנו חשים במקום טוב ובטוח במה שקיבלנו, הטוב לא הגיע אלינו מכוחנו ומעוצם ידנו. תמיד, תמיד, עלינו לדעת, לזכור ולפעול – ובזה וודאי שונה המציאות שלנו ממה שחוינו בגולה – כדי שזאת תהיה חברה צודקת יותר, שוויונית יותר, הגונה יותר כלפי כלל אזרחיה. כי בידינו תלוי הדבר.
מאחר וזו הפעם הראשונה שאני כותב לעלון 'בריש גלי', הרשו לי לסיים את דברי באיחולים לשנה טובה לקהילת ההומואים הדתיים והלהט"ב בכלל. ודאי שכדור שני לעם היהודי אחרי השואה, מלווה אותי ההכרה שיחד עם הפתרון הסופי וההשמדה של העם היהודי, כיוונו הנאצים להרוג ולאבד קבוצות אחרות וביניהן ההומואים. לא יתכן שרב בישראל, יהודי, או כל אדם
הגון בכלל ינהג באפליה, בחוסר הגינות, או יוציא מן הקהילה אדם בשל נטיותיו המיניות, גם אם האקט המיני מהווה בעיה הלכתית רצינית. בהקשר זה אני חש כי מאז שנת השמיטה הקודמת ועד לשמיטה הזאת, חל שינוי חשוב מאוד בחברה שלנו בכלל, ובחברה הדתית בפרט, ביחס אל הקהילה הלהט"ב. חשוב לי לאחל לכולנו שהרגישות כלפי צרכי זולתנו תהיה חלק מהתהליך הפנים-רוחני שנעבור ביתר שאת בשנת השמיטה הבאה עלינו לטובה.
הרב מיכאל מלכיאור
***********
בריש גלי תשע"ה:
ועכשיו – שמיטה (דבר המערכת)
שמיטה כערך חברתי-ערכי-סביבתי (הרב מיכאל מלכיאור)
מעגל נקודה אהבה (ירדן נאור, בית המדרש "ואהבת")
שמיטה בחברה, לא במטבח (עינט קרמר, מובילת יוזמת שמיטה ישראלית)
מצע מנותק (נדב, חבר בחברותא)
לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין קָשֶׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה. (אליק אוסטר, חבר בחברותא)
לטור של נדב בעלון בריש גלי תשע"ד
לכל הטורים בעלון "בריש גלי"
