שלום, אני וובשט אדגו, בן 27, סטודנט למדעי החברה ועיצוב בעמק יזרעאל.

החג שלנו – סיגד, שהתחיל אתמול בערב ומתקיים היום – מזכיר לי תמיד את השורשים שלי, את ההיסטוריה של קהילת "ביתא ישראל", ואת הכמיהה שלנו לשייכות ולמקום יותר מחבק בעולם.

חג הסיגד מסמל חידוש ברית עם האל דרך צום, טהרה, קריאת התורה וחיזוק הקהילה. אבל מעבר למנהגים והטקסים, עבורי החג הוא על תחושת שייכות, על חיבור לדורות שעברו, ועל ההבנה שאנחנו כאן וקיומנו הוא גם גאווה וגם אחריות.

כבן העדה האתיופית, דתי וגאה, אני יודע עד כמה קשה לפעמים להרגיש נראות. אנחנו קהילה קטנה ושמרנית, וכל הקשור לקהילה הגאה מורכב אף יותר. יש פחד, חשש, ולפעמים תחושה שהמקום שלנו מוגבל מדי. אבל אני רוצה לומר למי שמרגיש כך – אתם לא לבד.

אני כאן, ואני גאה בזהות שלי: אתיופי, דתי וגאה. אני רוצה לתת השראה לאחרים מהמגזר שלנו, צעירים ומבוגרים לעמוד בגאווה עם מי שהם, להעז להראות את עצמם, ולא לוותר על המקום שמגיע להם בקהילה.

סיגד עבורי הוא גם חג של חיבור אמיתי לחברים, למשפחה ולקהילה שלנו. אני חושב במיוחד על המשפחה השנייה שלי, חברותא חיפה, שבה אני חלק, על המפגשים, השיחות הכנות, ועל הרגעים שבהם מרגישים שאנחנו לא לבד ושיש מקום שבו אפשר להיות מי שאנחנו.

הרגעים האלה שבהם שמים לב זה לזה, מקבלים ומחזקים הם מה שהופך את החג הזה לייחודי ומשמעותי עבורי.

בחג הזה אני גם חוגג את השונות והעושר התרבותי שלנו את הריקודים, האוכל, הסיפורים שמחברים אותנו לדורות, ואת ההזדמנות לחלוק את זה עם אחרים. זה זמן שבו אפשר להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, להכיר את עצמנו לעומק, ולחגוג את החיבור שלנו לשורשים, זהות, קהילה ואהבה.

סיגד הוא עבורי רגע של שמחה אמיתית, של חיבור פנימי וחיצוני, ושל גאווה בזהות שלי ובקהילה שלנו. ואני מקווה שיותר אנשים מהמגזר האתיופי הדתי צעירים ומבוגרים ימצאו את הכוח לעמוד בגאווה, להיות נראים, ולהיות חלק מהקהילה שלנו, כאן ועכשיו.