עם שי קבעו בשמונה בערב. הוא חשב להגיע לירושלים אך דינה הציע לאכול ארוחת ערב בכפר מכבייה. לפי הרמזים בטלפון הבינה ששי הולך לדבר על משהו רציני ואת השיחה רצתה לערוך דווקא בכפר מכבייה שם עלו על סרטון היחסים שלה עם אודי. זה כמו לתקן את העבר. להשלים בבטחה מסלול בו בפעם הקודמת עשתה תאונה וכמעט ושברה ידיים ורגליים. הפעם יהיה הכול אחרת. כפי שצריך.

תאורה מעומעמת, פרחים באגרטל זכוכית קטן לצד נרות דולקים על שולחן עגול מכוסה במפה מעומלנת שכפליה משתלשלים עד הרצפה. יין אדום בשני גביעים מהם טרם הספיקו ללגום. שי מקרב את כיסאו אליה. קופסת קטיפה סגולה נפתחת על כף ידו, על קרע תכלת בהיר מבהיקה בפנים טבעת יהלום. איזה מזל שלא התחתנה עם אודי. שי מתאים לה הרבה יותר.

הם לא יצאו לטייל בגן, בחורף מחשיך מוקדם והגן בקושי מואר. אך שביל המרוצף אבנים קטנות שהוביל לכניסה למלון היה מואר כמו באותו ערב ואלומות אור צבעוניים של הפנסים החליקו את שטיח הדשא הירוק כהה. שי עצר את הדלת המסתובבת שדינה תוכל לעבור. עזר לה להוריד את המעיל. האולם חומם להפליא.

הם בחרו שולחן לצד אחד העמודים. שי היה היום שתקן. לראשונה מאז התחילה דינה לצאת אתו.
היא ערבבה את המרק. חם מדי. המלצר הניח בפניהם שני גביעי יין.

"הזמנתי לבן חצי יבש, מתאים לדג", אמר שי, "או שאולי את מעדיפה אדום?"
דינה ליטפה באצבעותיה את רגל הגביע עם משקה זהוב.
"לא, למה דווקא אדום? גם כזה אני אוהבת".
שי קירב את כיסאו לשולחן.
"יש לי כאן משהו בשבילך. אני מקווה שתאהבי את זה…"
היא ידעה מה זה. כמובן.
"רק הייתי רוצה שתביני אותי נכון…"
מה כבר אפשר כאן להבין לא נכון?
שי הניח על השולחן קופסה מחנות תכשיטים. לא בסגול אלא בכחול כהה ובעלת צורה מוארכת. זאת לא הייתה קופסה לטבעת.
הוא קירב את הקופסה לדינה.
"תפתחי".
דינה פתחה. על רקע קטיפה בגוון תכלת בהיר שרשרת עשויה זהב לבן. על השרשרת מגן דוד שזור יהלומים. דנה הניחה את השרשרת על המפה הזהובה ויהלומים שבהקו זה עתה בתכלת עדין זהרו בברק של זהב.
"זה באופנה עכשיו, מגן דוד", אמר שי. "אהבת את זה?"
"אהבתי זה לא המילה", דינה הישירה אליו את מבטה למרות שהדבר לא היה פשוט: היהלומים ריתקו אותה. "אבל אני… זה כל כך…"
"אני מבין. חיכית לטבעת".
"לא חיכיתי!"
"תראי… רציתי לקנות טבעת. הכול כפי שמקובל, טבעת אירוסין עם יהלום. הייתי רוצה שתינשאי לי…"

גל ענק עלה והציף את דינה מכפות רגליה ועד ראשה אך לא היה זה גל לוהט כמו בשנתה היום אלא חמים וביתי כמו סמיכת פוך בליל חורפי בחדר שינה כשהחדר מואר רק במנורת לילה. יהיה להם טוב ביחד. נכון שהוא איחר בעשר שנה. ובכל זאת עוד לא מאוחר מדי.
היא חייכה.
"חכי רגע", עצר בעדה שי, "אל תעני לי עכשיו, אני צריך קודם להסביר לך משהו. תראי, לא במקרה בחרתי תליון במקום טבעת. אני רוצה שתינשאי לי אבל אני בכלל לא בטוח שתסכימי. ולכן…"
הרווקים הזקנים האלה. כמה שהם חסרי ביטחון.
הגישו דג.
"ולכן", המשיך שי, "בחרתי מתנה שתוכלי להשאיר אצלך למזכרת גם אם לא תרצי שנתחתן. טבעת אירוסין למקרה כזה לא מתאימה…"
דינה שוב חייכה.
"ולמה, תגיד לי, חשבת שאני לא…"
"כי אני חייב לספר לך משהו. ורק אחרי שתשמעי תוכלי לקבל החלטה".
"אני מבינה", אמרה דינה. "יש לך שלד בארון. אבל שלד כזה יש לכל אחד".
לשלד בארון שלה קראו יוסי רוזנפלד. שי בטח מאזין לתוכנית שלו ב"קול הדגל". לא כל שבוע כמובן אך מפעם לפעם. למשל באוטו בדרך הביתה אם הוא מתארח בשבת. היא כמובן לא תספר לו אף פעם. אם כי יש לה תחושה שהוא היה מבין אותה.
"אולי לכל אחד יש" הסכים שי, "רק שאצלי הוא מיוחד".

דינה סובבה באצבעותיה מזלג. מה זה יכול להיות? יש לו ילד מחוץ לנישואין אותו הוא חייב לפרנס ואיש אינו יודע דבר כולל ההורים שלו. היא תוכל לחיות עם זה, כמובן בתנאי שבין שי לאמו של הילד הכול נגמר. ותשלום מזונות לא יביא אותם על סף פשיטת רגל.
הוא שקוע בחובות, ושוב, המשפחה לא יודעת דבר. לא סביר.
הוא הסתבך עם משטרה בגלל סיפור ישן מאז היה נער. סביר עוד פחות.
עבודתו בהיי טק היא רק כיסוי, האמת היא שהוא עובד "מוסד", לכן עליו לצאת לעתים קרובות לאירופה. איטליה, לה סקלה, הוא נוסע המון.
זה כבר סביר. יש לו הופעה מתאימה – נאה, מכובדת אך לא בולטת. ואופי רגוע.
אם כן זה מסתדר. עובדי השירות החשאי לא מגלים דבר לאף אחד. אבל את האישה לעתיד חייבים כמובן לשתף.
זה לא רע בכלל. מוסד, זה יוקרתי. זאת לא המחלקה היהודית בשב"כ.

שי הניח את המזלג.
"זה לא כל כך קל להסביר אבל אני מקווה שתשתדלי להבין. אני רק מבקש, תחליטי מה שתחליטי אבל שהכול יישאר בינינו. ההורים שלי לא יודעים דבר".
דינה נענעה בראשה בהסכמה.
"בסדר".
"תראי… בטח היה לך מוזר שבחודשיים האלה שיצאנו אני… איך אני אסביר לך… לא ניסיתי ליצור קרבה גופנית".
"למה שזה ייראה לי מוזר? זה עניין של איסור נגיעה".
"אנחנו כבר לא בני עשרים, דינה. איסור נגיעה הוא סייג שנועד למנוע יחסי אישות לפני החתונה. בגילנו אנחנו שולטים בעצמנו מספיק כדי לעבור על הסייג ולעצור בטרם עוברים על האיסור".
כן, כמובן. היא יודעת.
"אז מה הבעיה? חשבת שאבין אתך לא נכון?
"לא. זה משהו אחר".

משהו אחר. הוא לא נמשך אליה. הוא מתכוון להתחתן אתה כי הוא אינו עובד מוסד כפי שדמיינה לעצמה אלא איש המחלקה היהודית של השב"כ. המשימה שלו היא להסתנן ליישוב המיועד לפינוי ודינה אמורה לשמש בשבילו כיסוי. זאת הסיבה שבגללה התעניין אז בתאטרון האופרה האם בכוונתה לחזור למגדל עדר.

נשארת טיפשה בדיוק כמו קודם, נאנחה האישה המטופחת שהתיישבה מבלי שישימו לב ליד השולחן. מתי תתפטרי כבר מתסביכי המחתרת שלך, מההרגל הזה של הסירובניקים לראות בכל אחד פרובוקטור? סוכן שירות חשאי? איזה שב"כ ואיזה נעליים, מי כבר צריך אותך שם, עוד אחת זאן ד' ארק. ושהוא לא נמשך אליך זה דווקא בהחלט יכול להיות. את לא מיס עולם שכולם ירדפו אחריך, גם מלכת היופי של ישראל את לא. תסתכלי איך הזנחת את עצמך לאחרונה. אפילו על הגזרה את לא שומרת.

דינה הרחיקה לקצה הצלחת תפוח אדמה אפוי בו הספיקה כבר לתקוע מזלג. במקום תפוח האדמה ליקטה עלה של חסה. אך התיאבון הלך.
כמובן לגבי השב"כ הכול שטויות. הכול הרבה יותר פשוט ואין שום צורך בתיאוריית הקשר. היא לא מוצאת חן בעיניו, אולי רק קצת, אבל כמה הוא כבר יכול להתלבט, לוחצים אותו להתחתן. להביא את הכלה כבר השנה לליל הסדר בבית הוריו.

"השאלה היא", אמר שי, "מה אנשים מחפשים בנישואין. עד כמה חשוב להם… נו את מבינה אותי… דווקא הצד הזה".
דינה שתקה.
"את זוכרת, כשהכרנו שאלת אותי מדוע אני לא מחפש רווקה, למה שאני, רווק, אצא עם אישה גרושה ועוד שיש לה ילד. העניין הוא שאני לא בטוח שכשאתחתן יהיה לי ילד משלי".

עכשיו היא הבינה. הוא לא יכול להוליד ילדים. או שרוב הסיכויים שלא יכול. והיא כל כך רצתה בן. אורי אקרא לו. אורי שלי. כמו אצל רחל המשוררת. רחל עצמה בסוף לא ילדה. ודינה, יש לה את מיכלי.
ואולי זה לטובה. אולי בהיעדר ילדים משלו יוכל שי לאהוב את מיכלי כאילו הייתה בתו, הוא הרי אמר שהולך לו טוב עם ילדים. ומי יודע, אולי עוד יצליחו להביא ילד. עכשיו יש כל מיני שיטות. למשל הפריה חוץ גופית…

"בעיקרון אם זה לא יוצא אפשר לנסות משהו אחר. אולי הפריה חוץ גופית. אבל זה לא פוטר בדיוק את הבעיה. יש גם יחסי אישות…"
הוא אימפוטנט. או לכל הפחות אימפוטנט חלקי. זאת הסיבה בגללה התעכב עם חתונה. ואולי עבר משבר. איבד ביטחון עצמי. עם אישה עדינה, מבינה, אינטליגנטית יהיה הכול בסדר…

"בטח לא נתקלת בזה קודם", אמר שי, "עדיף שאסביר את הכול מהתחלה: הייתי ילד עדין ורגיש. לא שיחקתי כדורגל ולא כדורסל, כל הזמן ספרים. עם הלימודים הלך לי טוב אבל מהחברים בכיתה שמרתי מרחק. איכשהו הרגשתי נוח יותר עם בנות. לאחיות שלי באו חברות לבקר, שיחקנו כולנו ביחד.
"ידידים רכשתי אחר כך, בישיבה תיכונית. אצלנו דיברו המון על בנות, כיצד להכיר בת, כיצד לנהוג בפגישה ראשונה, ואני לכל השיחות האלה לא התחברתי. מה שהיה לי חשוב זו הידידות, נפגעתי מכל ויכוח, מכל קטטה, ראיתי בכל פרט קטן דרמה או בגידה. חשבתי שאני סובל קשה כל כך בגלל רגישות היתר שלי.
"עם בנות התחלתי לצאת כבר אחרי הצבא. הן היו שהבינו שמשהו אתי לא בסדר עוד לפני שאני הבנתי את הכול. רציתי להתחתן, להקים משפחה אבל באיזשהו שלב כמעט כל אחת אמרה לי, שי, אתה עדין, אתה יודע להבין, כיף לדבר אתך, אתה יכול להיות ידיד מעולה אבל לא יותר מזה. לא הבנתי מה כבר הן צריכות. חברים שלי יצאו לדייטים, חזרו, התלוננו שנורא קשה להם בגלל המגבלות, תתארו לעצמכם, סיפרו, אני יושב כמעט צמוד אליה, חש את ריח הבושם שלה ולגעת בה אי אפשר. זה נשמע לי מוזר, לי בכלל לא היו כאלה בעיות. חשבתי, מה כבר הם מתייסרים כל כך. אז הייתה לי חברה שאִתה זה נראה לי רציני, הייתי בטוח שזה הולך לקראת החתונה.
"ערב אחד ישבנו על ספסל בגן, אגב זה היה כאן, בכפר מכבייה. אילו מבטים היא נעצה בי, אילו מבטים, במבט שלה היה אפשר להזיז קיר ואני לא הבנתי כלום. אחרי הפגישה הזאת אמרה לי, זהו, נישאר חברים. באופן פרדוקסלי איסור נגיעה שמר עליי. בגלל האיסור לקח לי זמן עד שהבנתי. אבל עברה שנה, שנתיים והתחלתי להפנים את מה שקורה לי. בהתחלה לא רציתי להאמין שזה קורה לי. זה יכול לקרות לאחרים, לא לי. אתי הכול יסתדר. אבל בו בזמן חיפשתי בכל מקום מידע על אחרים שהם כמוני. והתברר שיש כאלה גם בחוגים שלנו…"

דינה השפילה את מבטה. הכול ברור. הוא אימפוטנט.
"למה שלא יהיו? זאת בעיה כלל אנושית".
"אני שמח שאת מבינה. בדרך כלל נהוג לחשוב שאדם שומר מצוות בשום אופן לא יעבור על האיסור".
"מה זאת אומרת בשום אופן? האם זה תלוי בו בכלל?"
"במידה מסוימת אולי זה תלוי בו אף על פי שלאנוס את עצמך כל החיים זה לא קל. כשהבנתי שאני נמשך לגברים…"
"שאתה – מה?!"
"חשבתי שהבנת".
"גם אני חשבתי שהבנתי".
"אז למה התכוונת? "
"עכשיו זה כבר לא חשוב. אבל אתה לא מתכוון להגיד לי שאתה…"
"בדיוק לזה אני מתכוון. אני הומוסקסואל".
"לא!" דינה קפצה על הכיסא כאילו נקלעה למקום הלא נכון. לקטע מסרט אחר שלא התאים לתסריט. הומואים הם שונים. הם לובשים ג'ינס צמוד וסוודרים בסגול או ורוד צועק. מבלים בפאבים בשינקין ולא במסעדות כשרות. אוכלים שרימפס. פעילי שלום, מתחמקים מגיוס וברור מאליו שאינם חובשים כיפה. "זה לא יכול להיות!"
"גם אני חשבתי: זה לא יכול להיות. לא אתי. הייתי בטוח שעם הזמן זה יעבור, אני הרי שייך לעולם שונה לחלוטין, הומוסקסואלים חיים אחרת, מתלבשים אחרת, לא מתגייסים, לא מתפללים בבית הכנסת. התברר שזה לא מדויק. הוקל עלי שכהבנתי שאני אולי חריג, אבל לא היחיד. גיליתי אתר להומוסקסואלים ולסביות דתיים באינטרנט. בהתחלה רק גלשתי ונכנסתי לפורומים, אחרי שנה אזרתי אומץ והלכתי לפגישה משותפת. הכרתי אנשים. אחד היה דוקטורנט בבר אילן, דיברנו בטלפון כמה פעמים, הלכנו למסעדות. הייתי נורא לחוץ, חשבתי כל הזמן, מה יהיה? איך זה בכלל מתחיל? אבל לא קרה כלום, סתם ישבנו ודיברנו, זה הכול. פעם הייתי בלי אוטו והוא הקפיץ אותי הביתה. ליד הכניסה התעכבנו, לא ירדתי מיד. הוא כיסה את ידי בידו. זה היה… כמו מכת חשמל. לא דמיינתי שזה חזק כל כך".
"תפסיק" דרשה דינה בקול חנוק, "אני לא רוצה לשמוע עוד".
"ויותר מזה לא היה כלום. את בטח יודעת שאהבה ראשונה בדרך כלל אין לה תכלית".
היא ידעה.
"את כמובן רוצה שאסביר לך", המשיך שי, "איך זה מסתדר עם האיסור ההלכתי".

כן, כמובן. ההלכה לא מתייחסת לנטייה הומוסקסואלית כאל בעיה רפואית , ולא – היא לא הייתה מטילה על הומואים אחריות, "תועבה היא בעיני השם". ואלה בוודאי מצאו להם איזה פתח צר המאפשר לדעתם לעקוף את האיסור, מתברר שהם כבר קבוצה לא קטנה. חוג. אלא שלדינה לא היה שום חשק להתעמק בהתחכמויות והתפתלויות הלכתיות. הבית שהספיקה לתכנן בשבועות האחרונים והערב הייתה אמורה לקבל את המפתח, קרס. כנראה שעבורה קללה רובצת בכפר מכבייה. אסור היה לה לחזור לכאן.
"לא, אני לא רוצה" נענעה דינה בראשה. "מה זה כבר משנה".

היא הזיזה הצידה צלחת עם הדג. העיפה מבט של פרדה על מגן דוד שהבהיק על המפה והכניסה את התכשיט לקופסה.
"תרצי משהו לקינוח?"
"אני רוצה הביתה".
"חכי רגע דינה", שי הושיט את ידו כאילו ניסה לעצור בעדה. "הייתי רוצה להסביר לך את הכול עד הסוף".
דינה, נרתעת, משכה את ידה מהשולחן . הרחיקה את הכיסא שלה בתנועה חדה.
"אל תיגע בי!"
"לא התכוונתי לשום דבר".
"בטח שלא!"
מדוע, מדוע רימה אותה חודשיים?

דינה מצמצה כדי לעצור בעד דמעות שכיסו את עיניה. לא רצתה ששי יראה אותה בוכה אך הדמעות כבר פרצו את מחסום הריסים והתגלגלו על לחיה כך שנאלצה לנגב אותן במפית פשטן, רכה וזהובה, כמו המפה.
"אני מבין", אמר שי, "את בוכה על החלום. זה מה שאמר לי אחד המטפלים כשהבנו שנינו שלשנות כבר אי אפשר: אתה צריך לשבת שבעה על חלומות שלא יתגשמו. חלמתי שתהיה לי משפחה, חלמתי לספר לילדי סיפורים מפרשת השבוע ליד שולחן שבת. הפסיכולוג אמר שאין ברירה, שאני צריך להשלים עם המציאות ולוותר לתמיד על החלום. היו שוויתרו אבל אני לא רציתי לוותר. את תוכלי להקשיב לי אם כבר אנחנו כאן?"
דינה שתקה. הוא פירש את שתיקתה כהסכמה.

"את אמרת, זה לא יכול להיות. את רגילה לחשוב שהומוסקסואלים הם שונים, לא כמוני. אבל אני לא בחרתי בדרך הזאת מרצוני, פשוט לא הצלחתי להתגבר על עצמי, זה חזק ממני. אז מה עכשיו, האם זאת אומרת שאני צריך לאכול חזיר? לחולל שבת? או למשל לתמוך בפינוי יישובים החד צדדי הזה? אם אני עובר על מצווה אחת עליי לעבור גם על כל שאר המצוות? ואם אני לא מסוגל? אם אני רוצה להישאר חלק מהעולם שבו גדלתי, מהקהילה שלי? רוצה להקים משפחה?"
"מה זאת אומרת להקים משפחה- לא הבינה דינה- אתה רוצה להגיד שהחלטת… נו… לנסות ולהתגבר על הנטיות האלה שלך?"
"לא, אני לא חושב שזה יסתדר. בכל מקרה לא יכול להבטיח. אחד מהפורום שלנו באינטרנט לפני שנתיים התחתן. לא, אל תחשבי, הוא לא רימה אותה, הוא הסביר לה את הכול מראש והיא הסכימה".
"הסכימה", נדהמה דינה, "אבל בשביל מה?"
"הם הכירו מזמן. הוא מצא חן בעיניה וגם, הוא נחשב לשידוך הולם, לא סתם הולם, מנקר עיניים. לא אוסיף פרטים, אולי את מכירה אותו במקרה, ואולי יש לכם חברים משותפים. הוא רצה מעמד של גבר נשוי, חשב אפילו לנסות להוליד ילד. אני מכיר כמה זוגות כאלה, הם חיים ככה שנים ולפעמים אפילו מקיימים יחסי אישות…"
"מה, פעם בחודש כזה? אחרי המקווה?"
"לא, לא בתדירות כזאת כמובן. אולי פעם בשנה-שנה וחצי. ויש ילדים. אבל לבחור הזה לא הלך, תוך שנה הם התגרשו".
"ולא היה ילד".
"לא".
"אני מבינה", אמרה דינה. "הזוגות האלה שאתה מדבר עליהם זה כמו שגבר נשוי ליורשת עשירה מכוערת שלא מושכת אותו בכלל".
"במקרה שלנו קשה לו עוד יותר, אבל בעיקרון את צודקת. השוואה לא רעה בכלל".
"וחשבת שאני… שאסכים לדבר כזה?"
"לא, זה לא חשבתי. התכוונתי למשהו אחר. פנית לשולמית כי רצית להתחתן ורוב הסיכויים שאם היית מתחתנת היו אלה נישואים מחושבים. אני לא מתכוון לכסף, יש כל מיני מניעים, רק רציתי להגיד שנישואים שנִיים הם בדרך כלל לא נשואי אהבה".
"אני בפעם הראשונה התחתנתי ללא אהבה. בפעם השנייה רציתי שיהיה אחרת".
"לא ידעתי. אבל בפרק ב' זה בכל מקרה נדיר. היית מוכנה לנישואים מתוך חשבון. חיפשת בית, משפחה, רצית להבטיח עתיד לבתך – אני צודק? טוב אם גם אוהבים אבל אם לא – האם רק בגלל זה היית מוותרת? לאהבה אפשר לחכות עשרים שנה. לכן רציתי שתקשיבי לי ותביני מה התכוונתי להציע לך".
"אין לך מה להציע לי!"
"היית מוכנה לחיות עם גבר בגלל מוסכמות חברתיות ואל תגידי לי שלא – כל אישה שפונה לשדכנית מוכנה לנישואים כאלה ואני חושב שגם כל גבר. ואני יכול להציע לך בית, משפחה, מעמד, כל מה שחיפשת, אבל ללא יחסי אישות. לא תצטרכי להקריב הרבה, את גם עכשיו לבד".

זאת הסיבה שבגללה רימה אותה. הוא צריך אותה בתור כיסוי. לנישואים למראית עין. קשה למצוא מתאימה יותר ממנה: עולה, גרושה עם ילדה, בלי קשרים, בלי קרובים, בלי כסף מה גם שעוד מעט יפטרו אותה מהעבודה. אחת שאין לה ברירה. כאילו לפי הזמנה.
"תגיד לי…" דינה נעצרה.
הוא חיכה.
"שולמית יודעת?"
"לא. אמרתי לך, אף אחד לא יודע. ואני מקווה שלא תספרי לה".
"אחרי מה שהיה? מה שעשית לי?"
"לא עשיתי לך דבר. את יכולה לקום וללכת כאילו חודשיים האלה כלל לא היו. ויכולה לשקול ולחשוב. היינו יכולים להיות ידידים ואני בטוח שעם הזמן אוכל לאהוב את בתך כאילו הייתה שלי. תוכלי לעשות דוקטורט. לקנות בית ולעצב אותו כרצונך- אני יודע שאת אוהבת את זה ויש לך טעם. הכול יהיה לך- חוץ מסקס. האם זה מעט כל כך?"

יהיה לה הכול. בית וקריירה. בעל שחברותיה ילוו אותו במבטים רווי קנאה. הם יגורו בדירה אחת ובערבים היא תסתובב לו מול העיניים כמו האישה הגוצה ההיא, דומה לברווזה שאִתה התחתן מישה, הארוס של אליסה. נשים שלא אוהבים אותן הן תמיד כאלה. מי אמר לה שהיא יפה יותר? ובלילה ילכו לישון בחדרים שונים.
"אתה לא מבין. רציתי חיים כמו אצל כולם. רציתי ירח דבש בוונציה. רציתי בית אבל בית פתוח בו אוכל לארח חברים לשבתות וחגים. אבל העיקר, רציתי ילד. בן".
"נוכל לנסוע לוונציה".
"מה?"
"למה זה מפתיע אותך? זה כמו שהיית נוסעת עם חברה. נוכל לקחת גם את הבת שלך אתנו. נוכל בלי שום בעיה לארח חברים בבית. ולגבי ילד… גם אני הייתי רוצה. אפשר לנסות,.
"לא תודה. אני לא שפן ניסיון".
"אפשר לעשות הפריה חוץ גופית. זה כמה עשרות אלפי שקל אבל יש לי כסף. מה את מסתכלת עליי ככה? אני לא מיליונר, פשוט אני עובד כבר מספר שנים וחי לבד אז הייתה לי אפשרות לחסוך".
דינה אזרה אומץ.
"אני מבינה. אני מבחינתך כל כך… כל כך לא יפה שאין לי שום סיכוי להתחתן אז אפשר להציע לי דבר כזה".
שי נאנח.
"למה את אומרת את זה דינה, את לא מאמינה לזה לרגע אחד".
"אבל אתה לא מבין בזה כלום!"
"למה לא? אני יכול להעריך אישה יפה כמו שאני מעריך למשל תמונה יפה".
"כלומר אתה צריך אותי כחלק מהעיצוב. ואתה חושב שזה יפה, לנצל את חוסר האונים שלי? עולה, עם מבטא, בלי קשרים, בלי קרובים, גרה בדירה שכורה, לא מצליחה לסגור את החודש…"
"את מגזימה", שי הופתע ונראה שלא העמיד פנים. "מבטא כמעט ואין לך ולא הייתי מעלה על דעתי שיש לך בעיות כספיות – אי אפשר להבחין בשום דבר זה כשמסתכלים עליך".
"נכון", אישרה דינה, "אני מוציאה על זה את מרבית המשכורת".
"על מה?" לא הבין שי.
"שלא יבחינו".
"כך או אחרת לא חשבתי על זה לרגע".
"אז למה?"
שי השתתק. קירב את כיסאו לשולחן.
"יהיה לך קשה להתחתן. את יפה ורחוקה מלהיות חסרת אונים – את סתם מלחיצה את עצמך. הביעה היא אחרת. אני לא יודע מי יתאים לך, יש לך ריבוי זהויות. את תושבת עיר גדולה בהתנחלות ומתנחלת כשאת בעיר גדולה. את ישראלית מדי בשביל להתחתן עם עולה ובחור מחוגים שלנו לא ייקח אותך לאופרה. את יושבת בין הכיסאות".
"אני יופי יכולה להסתדר בלי אופרה".
"את יכולה. רציתי רק להגיד שבשבילך כל שידוך הוא פשרה ופשרה לא קלה. אל תעני לי על המקום. את לא רוצה לחשוב כמה ימים?"
דינה סגרה בכוח את קופסת הקטיפה עם התליון. הזיזה את הקופסה לחצי השולחן של שי. הסבה את ראשה וניגבה את העיניים במפית.
"אין על מה לחשוב. הנה, קח את זה".
שי נענע בראשו בשלילה.
"זה לא מה שסיכמנו. אמרתי לך שבחרתי בתליון ולא בטבעת כדי שתוכלי להשאיר את המתנה אצלך גם אם לא נתחתן. תיקחי כדי שאוכל לחשוב שנפרדנו ברוח טובה. אני יודע שפגעתי בך, אבל תסכימי שלא יכולתי להסביר את הכול כבר בפגישה הראשונה".

הוא פתח את הקופסה. דינה העיפה מבט ביהלומים שבהקו על קטיפת תכלת. חיים כמעט ולא קנה לה מתנות ואם כבר קנה היו אלה דברים הנחוצים במשק בית: פעם הביא לה מנורת שולחן, פעם אחרת, מגהץ עדים. יוסי בזבז כסף במסעדות ביד רחבה ותמיד הזמין עבורה מונית אם לא היה לה אוטו והוא מסיבה כלשהי לא היה יכול להקפיץ אותה לטרמפיאדה או לתחנת אוטובוס, אך נזהר מלקנות לה תכשיטים- חשש שמישהו יעלה על הקשר שביניהם. גברים אף פעם לא נתנו לה תכשיטים במתנה. והראשון שנתן, התברר שהוא לא גבר.

"נשאר ידידים, דינה? אל תעני לי עכשיו, נדבר מאוחר יותר".
דינה קמה מכיסאה.
"אל תלווה אותי, אני הולכת".

להישאר לבדה. מהר ככל שאפשר. דינה נכנסה לרכב, הגיפה את הדלת. יצאה לרחוב מואר שהתחיל כבר להתרוקן. יותר לא תחזור לכאן. עכשיו רק שלא תפספס את הפנייה לירושלים.

* * *

סופיה רון מוריה, 41, אלמנה ואם לשלשה, היא תושבת תקוע, פרשנית פוליטית בעיתון "מקור ראשון". נולדה בלנינגרד כבת להורים מתנגדי משטר ופעילים ציוניים. סופיה עצמה הייתה פעילה במחתרת הציונית. ב- 1988 הגיעה לארץ. "החתן העשירי" (הוצאת אופיר, תש"ע, 2009) הוא ספרה השני, אחרי ספרה הסאטירי-פוליטי "לעבור את פרעה".
כל הזכויות שמורות למחברת. הדברים כאן הובאו בהסכמתה האדיבה.