בחרתי לכתוב על התחלות וסופים בגלל תחילת השנה הבאה וסוף השנה הקודמת, כל הסופים וכל ההתחלות כל כך קרובים… ככה שממש קשה להפריד בין העצב לשמחה שאני מרגיש בחודשים האחרונים. כמו שנאמר – לא בטוח איפה – "כל סוף הוא התחלה חדשה." אני נפרד בחשש עצום מהאדם שהייתי בכיתה ט' וממש מקווה לקבל בזרועות פתוחות את מי שאני יכול להיות בכיתה י', כי מבחינתי התחלות חדשות הן בעצם… הזדמנות לשינוי.
למשל אדם שמחליט שמהיום הוא מתחיל לכתוב יומן – עושה סוג של שינוי בצורת החיים שלו; או אדם שמחליט להפסיק להניח תפילין כי זה מרגיש לו כמו הצגה שנמאס לו לשחק בה – גם עושה שינוי, אבל כשאדם נמצא באמצעיתו של משהו לא קורה כלום, הכל שגרתי, הכל רגיל: כל יום לקום בשש לישיבה או כל יום חמישי להגיע לקבוצה של איגי – אין פה שום חכמה.
החוכמה היא לדעת איך לחיות ולהתמודד עם השינוי הפנימי והחיצוני. איך להסתדר כשפתאום כבר מתייחסים אליך כאל אדם בוגר, איך להתמודד עם חודשיים של חופש ולדוגמאות כמובן אין סוף. ולכן ברשותכם אחליף את המילים התחלה-סוף במילה המבורכת – שינוי.
שינוי זה דבר טוב. דבר חשוב. דבר הכרחי. גם כשהוא מביא אותך לדברים שאתה לא אוהב בעצמך, החכמה העצומה היא לדעת להגיד לעצמך: מיכאל, זה אתה, וזהו.
הבעיה בשינויים היא שאנשים מפחדים מהם, ו…לרוב גם אני מפחד מהם. הרי מה יכול להיות יותר מפחיד מחוסר הביטחון הזה? מחוסר הוודאות? להרגיש ששום דבר לא בטוח בחיים האלה, אנשים אוהבים דברים שהם מכירים, כמה שפחות שינויים יותר טוב. כל דבר שהוא טיפה שונה יכול להפחיד אנשים. שקט במהלך שיחה, חופש, וכמובן (כמה לא צפוי) אנשים ששונים במראה, בדיבור, ביופי או בנטיה המינית שלהם.
הרי כשמסכלים על בן אדם הומו או לסבית פתאום לא ברור כל כך איך צריך להתנהג, או איך מתנהלת הזוגיות בין בני הזוג ("מי הגבר ומי האישה?") וזה מפחיד. אפילו אותי.
בכיתה ט' עברתי את השינוי הכי גדול שלי, זה התחיל בזה שהגדרתי בוודאות את המשיכה שלי לבנים, והרצון שלי בקרבתם, לאחר מכן בהחלטתי ללכת לאיגי, אחר כך ביציאות מהארון לבפני החברים והמשפחה. שיניתי את אורח החיים שלי, שום דבר כבר לא מה שהיה קודם, החברים לא ממש יודעים איך להתנהג לידי ואני לידם, ואותו דבר גם המשפחה: מה להגיד ומה לא? לדבר על זה או להחביא את זה בארון? שינוי זה מפחיד.
את השינוי אני מרגיש גם מחוץ לחיי בתור הומו, למשל ברמה הדתית. אני מיכאל ה-"הומו הדתי" אבל לכל בן אדם מותר לשאול שאלות, והשנה גיליתי שאין לי תשובות להרבה דברים, אני מקבל בברכה את מיכאל שלא בולע כל מצווה, או כל אמירה של רב, אני מעריך את מיכאל הזה, שנים שפחדתי להיות כזה, אבל בסופו של דבר התחלתי להתפלל כמו שאני מרגיש, ואפילו להאמין באלוהים קצת שונה מזה שכולם מאמינים בו (לא…לא ישו אבל אני לא ממש מאמין באלוהים שלא מקבל את הבנים שלו, מבחינתי אלוהים, זה האלוהים שלנו, היהודים, והוא מקבל את כולם. גם הומואים ולסביות,לא משנה מה נכתב או נאמר).
אז אני קיבלתי את עצמי בשינוי הזה אבל מה עם החברה? זה הפחיד אותה. בעשרות שיחות עם ההורים ועם חברים נזרקות לאוויר אמירות כמו "נפלה לך הכיפה"… כסיפרתי לאמא שלי את הגישה שלי כלפי ה', זה היה כמו לצאת מהארון בפעם השניה, היא תמיד שמה לב שאני לא כל כך מתחבר לאלוהים, אבל הכחישה; וכשאמרתי לה שאני מתכוון לחיות בצורה שונה היא התייחסה לזה כאל בגידה, היא אמרה שבשואה שימרו את המסורת! ושאני, מיכאל מחליט פתאום לשנות אותה?! אז כן. ואין בזה שום דבר רע. מסורת זה חשוב. שגרה זה חשוב. באמת. אבל גם השינוי.
אני ממש לא תומך בכל הקטע של שמירת המסורת, הנימוסים, או צורת מחשבה מסוימת, החיים מתקדמים! הם לא איזה יהלום יקר שאסור לגעת בו! אנחנו חיים בשביל לשנות, בשביל לגעת. בשביל להיות אנחנו בלי לשאול את החברה.
לא תמיד הייתי כזה, כל חיי כמעט ניסיתי לשמר את מיכאל הישן, מיכאל הצדיק, מיכאל הסטרייט, מיכאל השמח תמיד ושאסור לו להיות עצוב. אבל הבנתי שאני מנסה לשחק דמות ישנה, דמות שהיא לא אני והגיע הזמן שאני אנסה להיות מיכאל באמת, ולא איזה ילד שפעם הייתי, אנשים נוהגים לומר לי – איפה כל הבדיחות שלך? איפה כל שמחת החיים? למה התחלת פתאום להתנהג בנשיות כזאת, אני עונה להם שתמיד הייתי כזה, כדי לא להפחיד אותם, אבל אני יודע שלא באמת תמיד הייתי כזה, ואני מקבל את זה, וברגע שהתחלתי לקבל את השינוי, למדתי גם לקבל את עצמי, כמעט לגמרי.
זאת מתנה ענקית, וזאת גם הבקשה שלי אליכם.
אל תפחדו משינויים, מעבודה חדשה, מכיתה חדשה, מ-"מיכאל חדש".
קבלו את עצמכם בזרועות פתוחות ו-"עצמכם" יקבל אתכם בחום בחזרה.
ואין דבר יותר טוב מזה. באמת!
שנה טובה שתיהיה לנו!
