שתקנית מקצועית
(תגובה לכתבה בערוץ 7)

הנה זה שוב קורה…
הוואטס אפ רוטט ורוטט… לוקחת אוויר, לוקחת נשימה. מקווה שמדובר באמירה של מישהו זוטר, או אולי בכלל איזה משהו בקבוצת הגן, השכונה או החברים. אבל הנייד הרוטט לא משאיר כ"כ הרבה מקום לבלבול. שוב כותרת, שוב כיווץ, שוב "הרשת סוערת" ואיתה הקהילה או בכלל הקהילות, שוב התלבטות מה יעשה יותר נזק או תועלת: לדבר? או לשתוק?

כבר שנתיים שאני עובדת בלשתוק.

לא כביטוי. אני חושבת שאם יכולתי להגיד במה הפכתי להיות מומחית בשנתיים האחרונות זה לשתוק איפה שכולם צועקים, לא לענות איפה שכולם מגיבים ולקוות ולהתפלל לבורא עולם שבזה אני עושה את תפקידי נאמנה.

נעים מאוד, אני מיכל ורדיגר, נשואה לאלעד, ואמא לארבע ילדים. דתייה, סטרייטית. 0 בסולם קינסי. וכן, אני מנהלת ארגון אשר עוסק בהסברה בציבור הדתי בהקשר הלהט"בי. שב"ל שמו. שהכל ברא לכבודו.

לפני שבע שנים נסעתי ברכב באזור מגורי כשלפתע עצרה אותי טרמפיסטית. שאלתי אותה לאן היא צריכה והיא ענתה לי בטבעיות "קיסריה" ממבט מהיר שום דבר בתשובה הזו לא הרגיש "טבעי" אז שאלתי בזהירות מה "אבד" לה שם בקיסריה.. והיא ענתה שהיא חיילת בודדה ולפעמים היא מתארחת שם. המבטא המתוק שלה קיבל משמעות. שאלתי אותה מהיכן עלתה והיא הפתיעה אותי בתשובתה וענתה "מאה שערים"

לא הרבה פעמים מישהו פותח את דלתך ומשנה את חייך. וכך היה.

המשכתי לנסוע במעגלים כדי לגמוע את קורות חייה אשר בתמציתיות כללו שמועה שהיא "פייגלה" (כך אמרה במקור) ושיום אחד היא חזרה מהסמינר, ומחוץ לדלת הבית חיכה לה תיק. אותה דלת לא נפתחה לה יותר לעולם. ילדה אחת חרדית, מבין 13 אחים, נותרה ללא קורת גג, ברגע אחד.

באותה נסיעה, בדיוק אחרי שהיא סיפרה לי על אותם לילות קפואים בגן סאקר שאלתי אותה בפשטות "תרצי לעבור לגור אצלנו?"

לקח לה שלושה חודשים להתקשר ועוד כמה שבועות לבוא כדי להפך להיות חלק יציב (יחסית) בחיינו. אבל כשהיא סגרה את דלת הרכב נותרתי המומה ושאלתי את עצמי שאלות, שעד אותו רגע לא שאלתי מעולם…

איך ייתכן שלא הייתה לי אף לסבית באולפנה? איך לא הכרתי אף הומו בבני עקיבא? את מי אני ממש מכירה שיצא או יצאה מהארון? באותו ערב ננבטו בתוכי תחושות של מבוכה שלימים יהפכו למשימה של אחריות, זה שאני לא מכירה מעיד על בעיה, על חוסר יכולת להכיל ולקבל ולא מעיד על העדרם של להט"בים באוכלוסייה, כן גם באוכלוסייה הדתית מן הסתם.

כשנכנעתי לרטט של הנייד היום נתקלתי בלוגו "ערוץ 7" ולידו כותרת " מה חושב הציבור הדתי והחרד"לי על הלהט"ב?"

כותרת המשנה חידדה "סקר של המכון לחקר היהדות והציונות: הציבור החרד"לי מתנגד באופן גורף לקבלת להט"בים אל בית הכנסת או הקהילה אליה הם משתייכים"

שוב סגרתי לפני שהעזתי לצלול לעומק הכתבה. הלב שלי ישר חושב על צ' אמא של להט"בים שכל כתבה כזו הוא חץ בלב עבורה. ובגלל ת' שכל כתבה כזו היא תזכורת בשבילה על הוריה שבחרו לנתק אותה מחייהם, ועל מיכה וישי, ושי ורפאל ויעל וחנה, אביגיל ומעיין, יעל והדס… כל אותם אנשים שהם אינם "תופעה" הם השיעור הגדול שלי באמונה וענווה.

בחלומי אנחנו עסוקים בשאלה "מי לא בא"- עסוקים כקהילות דתיות בלייצר מקום, עסוקים בלהתאמן על שיח בית מדרשי- כזה שמאפשר מחלוקות עמוקות מתוך שותפות גורל.
בחלומי אנחנו חושבים על אמא של… ואחות של… ומתנסחים 20% עדין יותר מדעתנו, סתם כי אולי אנחנו עלולים לפגוע ולמה שניקח את הסיכון.

בחלומי אנחנו לא מדברים במונחים של טרור על אחים וארגונים להט"בים אלא מנסים כמו גרעין תורני הדוק להתנחל בלבבות בעזרת שעות על גבי שעות של מאמץ להכיר באמת ולחיות יחד.

איך הפכנו להיות מגזר שיוצא נגד מצעדי גאווה ומתנהל לא פעם בגאוותנות?

איך הכתרנו עצמנו כנותני / מסרבי לגיטמציה לקבוצות באוכלוסייה?

איך אנחנו כה פוחדים ממדרונות חלקלקים אך נעדרי פחד מכדורי שלג של שנאה מתגלגלת?

איך אנחנו מתפללים על בניין הבית ובו בזמן לא מספיק עמלים לבנותו?

כל אלו אינם משימות של להט"בים, ואינם משימות של אנשי חינוך הם המשימות של כולנו, פרטים בתוך קהילות דתיות שונות ומגוונות.

ואתה, הילד הדתי, הנער שמחכה כמו כולם בבית הכנסת לקידוש כדי לקחת ממתק ומחפש בעיניו מישהו שיראה אותו, אבל באמת יראה אותו… ואת ששמעת בשולחן שבת מילים פוגעניות על הקהילה אליה את יודעת בסתר ליבך שאליה את שייכת ומשתייכת, ואתם ההורים של…, שכבר חיבקתם אותו ואמרתם לו שתמיד תהיו שם בשבילו אבל האמת היא שאתם מתים מפחד מה יקרה כשהחברים הטובים שלכם יגלו.
אני אתכם ואני לא לבד.
62% מהמשיבים בסקר ענו שהם היו מוכנים לקבל גבר הומוסקסואל לבית הכנסת ואחוזים דומים ענו כך לגבי אישה לסבית.

נותר רק לקוות ש100% מהציבור הדתי לאומי ירגיש יום אחד מבוכה מעצם הצפייה שהוא יעמוד בפתח בית כנסת ויכריז בנונשאלט מי בפנים ומי בחוץ.
שהכל ברא לכבודו

מיכל ורדיגר הינה מנכ"לית שב"ל הפועלת לקידום סובלנות בציבור הדתי

שבל – חינוך לסובלנות בציבור הדתי Shoval