הרבה "ראשית" יש בפרשת בראשית – השמים והארץ, העצים והחיות, האיש הראשון והאישה הראשונה, החטא הראשון והעונש הראשון, הילד הראשון והאח הראשון, הקורבן הראשון והרצח הראשון, העיר הראשונה והאוהל הראשון, המוזיקאי הראשון והתעשיין הראשון והאחות הראשונה. גם השיר הראשון בתנ"ך מופיע בפרשה הזו, הראשונה כל כך.

"ויאמר למך לנשיו:

עדה וצילה, שמענה קולי / נשי למך האזנה אמרתי
כי איש הרגתי לפצעי / וילד לחבורתי
כי שבעתיים יוקם קין / ולמך שבעים ושבעה."

בין שירת הים, שירת דבורה וקינת דוד, אפשר להציב במקום של כבוד גם את שירת למך. אבל בניגוד לשירים האחרים, הבאים בהקשר ברור – שירת הים לאחר ההצלה הנִסית בים סוף, שירת דבורה לאחר הניצחון על סיסרא ויבין בעמק יזרעאל, קינת דוד עקב הבשורה על מות שאול ויונתן בגלבוע – בניגוד לשירים אלו, אפוא, שירת למך מנותקת לכאורה מכל הקשר.

בסוף מניית שושלת קין מסופר על למך שלקח לו שתי נשים ושילדיו (יבל, יובל, תובל-קין ונעמה) היו יצירתיים ופורצי דרך בתחומיהם (אולי חוץ מנעמה, שככל הכתוב היתה, בסך הכול, אחות). מדוע שר למך את שירו? אין לנו שום מושג.

הגזע האנושי מכחיד את עצמו

מהי שושלתו של אדם? אדם וחווה הולידו את קין והבל. הבל נרצח ונקטעה שושלתו. הרוצח, לעומתו, פרה ורבה. אבל שושלתו של קין נעלמת; סתם כך; פתאום מולידה חווה בן נוסף, שת, וממנו מתחילה שושלתו של אדם, מחדש.

ברור שדבר מה קרה לשושלת קין. השושלת היצירתית הזו, שקידמה את האנושות ופיתחה את יכולותיה, נקטעת בבת אחת שם, בשירת למך, "שירת הברבור" של שושלת קין. מה אירע שם?

לחז"ל סיפור קצר, אגדתי, הפותר את השאלה הזו בהשתמשו בתוכן שירו של למך: תובל-קין יוצא לצוד ביחד עם אביו, למך כבד הראייה. למך מבחין בתנועת חיה ומפנה את בנו לקטול אותה בחץ. כשהם מתקרבים אל החיה המתה הם מזהים שזהו קין על פי האות שבבשרו. למך, המכיר את דברי האל "כל הורג קין שבעתיים יוקם", סופק את כפיו בצער על הריגתו בטעות של אבי שושלתו, ובעוורונו לא שם לב לראשו של תובל-קין שבין ידיו. ראשו של תובל קין נמחץ במחיאת הכף, והוא מת. כך הרג למך איש וילד, וכך ננקם רצח הבל שבעתיים, ורצח קין שבעים ושבעה.

אגדת חז"ל מבהירה מדוע שושלת קין נקטעת ובמקומה משתלטת על האנושות שושלת שת: שושלת קין מתה מידיה שלה עצמה. גם שושלת שת תעמוד בפני קטיעה בסוף הפרשה, כשאלוהים יחליט למחות את כל האדם (מלבד נח). ובכלל, נדמה שמאמצים מרובים נדרשים בפרשת בראשית כדי למנוע מהגזע האנושי להיכחד כך פתאום: אלוהים מגרש את האדם מגן העדן וגוזר עליו מוות (כי עפר אתה ואל עפר תשוב) ואז מציב שומרים מאיימים בפתח הגן. קין הורג את הבל, ולמך ותובל-קין הורגים את אבי שושלתם ואת האחרון שבה. ולבסוף, מזל גדול הוא שנח מצא חן בעיני ה', אחרת לא היה נותר דבר גם משושלת שת.

על הרקע הזה, למך שר קינה טרגית המגדירה מהות מסויימת בפרשת בראשית: האב, האח והצאצא הורגים אלו את אלו בטעות ובכוונה, ומעל כולם מרחפת דמותו המאיימת של בורא האנושות והמוחה אותה, האב הגדול מכולם. לא ברור מי נוקם במי, אבל ברור שהטרגדיה היא שבעתיים, והיא שבעים ושבעה.

נשים מביאות חיים לעולם

ואולי דווקא בנשים שבפרשה – חווה, עדה וצילה, נעמה – אולי דווקא בנשים ובאחיות מצויה נחמה גדולה. הגברים הורגים אלו את אלו, אך הנשים מביאות חיים חדשים לעולם. לפי חז"ל, נעמה, אחות תובל-קין מחריב שושלת קין, היא גם אשתו של נח, בונה התיבה ואבי האנושות שלאחר המבול. אולי נעמה לא בנתה עיר או אוהל, לא המציאה את המוזיקה או התיכה מתכות, אבל היא אמם של שם, חם ויפת. יצירתיים ככל שהיו אחיה המתים, היא חווה השניה, אם כל חי.

השיר הראשון בתנ"ך, אם כך, מושר בידי למך, גבר – יצירתי ורצחני – אבל מוקדש לשתי נשים, עדה וצילה, שהן, כנגד מעשי כל הגברים בעולם, תמשכנה את קיום המין האנושי.

אולי מדובר במסר קצת שוביניסטי, אולי קצת לא מתאים לקהילה מתקדמת וליברלית כמו שלנו, אבל בסיפור הזה, של פרשת בראשית, הנשים תלדנה בנים בעצב, ואל בעליהן תשוקתן. בסיפור אחר הנשים הן החזקות. ובעצם, אם חושבים על זה רגע, בסיפור השושלות בבראשית על פי חז"ל, אולי דווקא הנשים הן החשובות ורק שמותיהן לא ידועים. מחווה, דרך עדה וצילה ועד נעמה, אפשר היה בוודאי למנות עשרה דורות (כמו העשרה שבין אדם ונוח). ואף אחת מהן לא הרגה את האחרת. אף אחת מהן לא העמידה את צאצאיה בפני כיליון. זה ספר תולדות חווה, אם כל חי.