כשנדב מוועד חברותא ביקש ממני לכתוב סיפור מצחיק על יציאה מהארון לכבוד פורים היה ברור לי שהוא לא מכיר אותי. אין דרך טובה לומר את זה, אבל אני פשוט לא מצחיק. לא יודע להצחיק, לא יודע לספר בדיחות, וגם קשה להצחיק אותי. בחיים לא תתפסו אותי רואה קומדיות קולנועיות. אם אף אחד לא מת בסרט אני לא הולך לראות אותו. נוסף על כך, אני לא אוהב את פורים. מאז שאני זוכר את עצמי כל העניין סביב התחפושות הלחיץ אותי וכל שנה יצאתי ממנו בשן ועין. בכל פורים אמא שלי הייתה נתקפת פרץ יצירתיות שעלה לי פעם בתחפושת חתול עם גרביונים מנומרים, פעם בארנב של אליסה בארץ הפלאות שהכריח אותי להצמד כל היום לאיזו ילדה שהתחפשה לאליסה, והכי נוראה הייתה השנה שאמא שלי החליטה לחפש אותי לפיירו. היא הלבישה אותי בחליפה מבריקה שחציה שחור וחציה לבן, צבעה את הפנים בהתאם והוסיפה דמעות בעיפרון אדום על כל לחי. ולא רק שהחליטה לחפש אותי לאותו ליצן עצוב היא עשתה את זה שנתיים ברציפות. כמובן שאני לא מאשים אותה, היה לה חוש הומור עוד יותר גרוע משלי ובדיוק באותה השנה עברנו דירה וגם נולדה לי אחות, ולא היה לה זמן להכין תחפושת חדשה. להגנתה היא טענה שהילדים בבית הספר החדש לא מכירים את התחפושת מהשנה שעברה. מה שהיא לא הבינה שזה רק נתן גם לילדים מבית הספר החדש הזדמנות לצחוק על התחפושת שלי. אבל את כל זה נדב לא יודע. אם היה יודע אולי היה חושב פעמיים לפני שהיה מבקש.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב לנדב, שכאמור לא מכיר אותי בכלל, אבל החלטתי לחשוב על זה, אחרי הכל עד שמישהו מבקש ממני לכתוב משהו לא נעים לסרב. ובאמת ישבתי וחשבתי והגעתי למסקנה הנכונה שאני צריך להתנצל יפה ולסרב, הרי להצחיק בחברותא זה בכלל התפקיד של אליק. הוא כותב מצחיק והוא יוצא לדייטים מצחיקים ואני, איך לומר, הסופר האהוב עלי בחטיבה היה קצטניק. ולמה לי להיכנס לטריטוריה של אליק? הוא עוד ירצה להיכנס לטריטוריה שלי – אבות הומואים מתחת לגיל 34 עם שלושה ילדים – שזו הפסגה הכי גבוה שהגעתי אליה וחבל לאבד אותה בשביל סיפור לפורים. ואם לא אליק, אז נתי, שגם יודע לכתוב ולהצחיק, ויש לו סיפור מצחיק על כל דבר ועניין. אפילו כשאבא שלו מת היה לו סיפור מצחיק לספר על זה. ואני, כאמור, ששולח רק שירים לעיתונים רציניים לאנשים חושבים כמו "הארץ" או "הו!" ולא מפספס אף פוסט של שוברים שתיקה, לא הכי מצחיק שיש. אז פתחתי את המחשב לכתוב לנדב וכבר כמעט שלפתי את התירוץ האולטימטיבי ששוב הילדים חולים (שזה כמעט תמיד נכון), אבל אז קראתי שוב את ההודעה ששלח נדב ומה שהוא ביקש זה בכלל סיפור משעשע. לא מצחיק, משעשע. ומשעשע זה שונה ממצחיק. למשעשע יש הגדרה רחבה יותר. ברומא העתיקה, למשל, קרבות מוות בין גלדיאטורים לחיות טרף נחשבו לבידור משעשע. וכאלה שעשועים אולי גם אני יכול לכתוב. אז הנה סיפור היציאה מהארון המשעשע שלי לפורים, והוא כולל פיצה, את הסבתא רבתא שלי הגברת יוכבד שטרסבורג, את אמא שלי, את אבא שלי, ושֵדה אחת.

ומעשה שהיה כך היה. כשהייתי חייל, כמתחייב מהז'אנר, הייתי תפרן, או יותר נכון נתמך. אמא ואבא שלמו לי את חשבון הטלפון הנייד. וקרה שעד שהכרתי את בֵּני, חשבונות הטלפון שלי היו צנועים, ועם היכרותנו שולשו. ואמא שלי, שכבר אמרתי, לא הייתה מצחיקה ותמיד הייתה בטוחה שאחד מילדיה ינסה לקפוץ מהחלון, יתדרדר לסמים או כל דבר בסגנון הזה, החליטה לבדוק עם מי הבן שלה משלש את חשבון הטלפון. היא ביקשה מחברת הטלפונים פירוט של השיחות. יומיים אחר כך היא באה לשאול אותי מי זה המספר הזה שאני מתקשר אליו כל הזמן. כמובן שלא התבלבלתי והכרזתי שאין לה זכות לשאול אותי שאלות כאלה ואם היא לא רוצה רוצה לשלם את החשבון שלא תשלם. החשבון בסופו של דבר שולם והיא לא שאלה יותר.

כעבור שנה, ומיד עם שחרורי מהצבא קבלתי הצעת עבודה מפתה בוושינגטון הבירה. בזמן שכל החברים שלי עשו דברים משעשעים בהודו ודרום אמריקה אני ישבתי בוושינגטון ותרגמתי עיתונות פלסטינית משנות השמונים. אבל מה שחשוב לציין בהקשר הזה הוא שביום שטסתי השארתי את הטלפון הנייד בבית של ההורים שלי. מה היה לי לעשות עם טלפון ישראלי בארצות הברית? ובני, בניהו שלי, שדווקא יודע להצחיק, רצה רק לומר לי שוב שלום והתקשר והתקשר, אבל הטלפון כבר לא היה עלי אלא על שולחן פינת האוכל בבית של ההורים שלי. הצלצול טרטר את כל הבית ועל המסך באור ירוק הופיע שוב ושוב אותו המספר. ואמא שלי, שחוש הומור מפותח לא היה לה, אבל זיכרון שלא ברא השטן דווקא כן, זיהתה מיד את המספר מאותו דף פירוט שיחות.

כשחזרתי לארץ אחרי חצי שנה בני ואני החלטנו להירשם לאוניברסיטה העברית ולעבור לגור יחד בירושלים. חודשיים לפני תחילת שנת הלימודים יצאנו לחפש דירה ובמהירות גם מצאנו. רק מה? כסטודנט לא היה לי מספיק כסף לשלם שכירות בכוחות עצמי. אז ביקשתי מההורים שיעזרו. אבל אז צצה בעיה שניה – איך לתרץ שותף לדירה כמו בני שהיה מבוגר ממני בשש שנים, שהיה מכפר הרוא"ה בעוד אני גדלתי בגוש דן, והיה לו שם כמו לזמר הבית של ש"ס. אני כבר לא מדבר על הכיפה הסגולה המרופטת שהתעקש לחבוש כאילו יצא אתמול מגולני. אז ישבתי ובדיתי סיפור שלם שכל אדם בר דעת אם היה שומע היה מאמין מבלי צל של ספק. רק מה? אמא שלי פחדה שאחתום בלי השגחה על חוזה הדירה. אולי היא בכלל בשכונת פשע? אולי אחתום על סעיפים שלא אבין? הרבה סיבות לדאגה. בקיצור, היא החליטה שהיא ואבא באים אתי למעמד חתימת ההסכם.

החתימה נקבעה ליום ראשון בערב בפיצרייה שנקראה "הפיצרייה" בבית הכרם. כך יצא שבני וההורים שלי נפגשו לראשונה בנוכחות בעלת הדירה בפיצרייה רועשת מנערים חרדים שבאו לראות בהיחבא משחקי כדור-רגל בטלוויזיה. עכשיו, כמה מילים על בעלת הדירה החביבה שלנו, קנדית שנולדה בשם הלא משעשע בעליל דָסָה והחליטה בגיל חמש לשנותו לג'יני. לא סתם בחרה דסה בשם ג'יני. משמיים ירדה הוראה לתקן את העוול. תלתלי אש ותזזיתיות כזאת התקנאו בשם של שד. ועוד דבר על ידידתנו ג'יני, היא הייתה פמיניסטית רצינית. ואת מי פגשה השדה הפמניסטית בפיצרייה שנקראה "הפיצרייה" מוקפת בגברים חרדיים? באבא שלי – נצר לשושלות של חקלאים וחברי אגד. ואבא שלי, מסכן, פנה לשדה בכינוי הנורא "גברת" והיא מתקנת אותו: "ג'יני". אבל הוא ממשיך: "בבקשה, גברתי", "סלחי לי גברתי", "גברתי, אולי כדאי להחליף את השטיחים? הם במצב לא משהו". והיא כבר העלתה באוב את עזר ויצמן ואמרה שעדיף שיקרא לה מיידעלה. ואבא שלי, מסכן, לא הבין, כי אצלנו מיידעלה זה כינוי חיבה לנכדות. אז ג'יני אמרה לו שהוא שוביניסט. ובשלב הזה כבר נתקעה לי הפיצה בגרון ורק רציתי שכבר נחתום על החוזה ונלך משם. ולפני שהספקתי לבלוע את הפיצה אבא שלי נעמד והכריז שהוא לא שוביניסט ושהייתה לו סבתא פמיניסטית ידועה. עכשיו, כמה מילים על סבתא רבתא שלי, הגברת יוכבד שטרסבורג, שהייתה לא רק פמיניסטית אלא גם החברה הכי טובה שלי עד גיל שמונה.

ובכל שבת כשכל המבוגרים היו יושבים אחרי הארוחה לדבר הייתי הולך להתנדנד לצדה על ספסל הנדנדה שבחצר. יוכבד כבר הייתה, לא נעים לומר, אבל כך קראו לזה באותן השנים, סנילית לגמרי. הזיכרון שלה לטווח קצר נמחק לגמרי וכל מה שנשאר היו זיכרונות מלפני שלושים שנה ומעלה. אז בכל שבת כשסיימו המבוגרים לאכול וישבו לדבר והיא הייתה נלקחת לנדנדה, הרי על מה היה להם לדבר עם סבתא סנילית ששואל אותך בכל כמה דקות: "ומי אתה?" ואני, שהייתי עד גיל שמונה בן יחיד ונכד יחיד, וגם זה, אגב, לא היה מצחיק במיוחד, הייתי הולך לשבת על ידה. גם אתי המבוגרים לא רצו לדבר. עם הזמן, לי וליוכבד היה טקס קבוע. היא הייתה שואלת מי אני, ואני הייתי מבקש שתספר לי סיפורים. וגם בזה היה לנו טקס קבוע. היא הייתה מתחילים בילדותה בבית יתומים חרדי לבנות בירושלים ועוברת לנישואיה ליתום שברח מבית יתומים חרדי לבנים. אז היה תפקידי לשאול ממה הם חיו והיא הייתה מספרת איך שני היתומים האלה הקימו רפת בשכונת סנהדריה בתשלומים. ומה אני אגיד? אני לא הייתי צריך לקרוא את אוליבר טוויסט בילדותי, היו לי סיפורי אימה מבתי יתומים ששמעתי ממקור ראשון. ונדב, כן, אם לחזור לנדב, שלא יודע את כל זה, נדב מוועד חברותא, שלא מכיר אותי ולא יודע שינקתי בכל שבת על הנדנדה סיפורי יתמות, שכול ורעב, מבקש ממני לכתוב סיפור מצחיק. סליחה, משעשע. גם כן מצא לו מילה, משעשע. בקיצור, כי אני ממש סוטה מהנושא, סבתי יוכבד שטרסבורג למדה מגיל צעיר שאם היא לא תנהל את העולם, העולם יתנהל נגדה. אז היא יצאה מבית היתומים, התחתנה עם יתום חרוץ וצנוע וניהלה את חייהם ביד רמה. היא הקימה רפת, קנתה קרקעות וסחרה בתבואה. ולראיה לבעלותה על חייה וביתה תלתה שלט על הדלת: "כאן גרה יוכבד שטרסבורג". ואם הייתה נשאלת מדוע שמו של בעלה, סבא מרדכי, אינו מופיע על השלט הייתה עונה:  "הלוא איפה הוא  גר?" אבל את כל זה לא ידעה ג'יני עם התלתלים הרועמים, וההכרזה של אבא שלי על סבתא שלו כל כך בלבלה אותה שהיא הבטיחה להחליף את השטיחים בדירה וביקשה רק לחתום על החוזה ולברוח. וכמקובל במקומותינו התבקשו השוכרים, קרי בני ואני, השותפים, לכתוב את מספרי הטלפון שלנו בראש החוזה.

וכך עשינו. אני מימין ובני משמאל. ואמא שלי, כן, זו שחוש הומור כאמור לא היה לה אבל זיכרון שלא בר השטן דווקא כן, הסתכלה על המספר שכתב בני בראש החוזה ובמבט שנתנה בי ידעתי שנפל דבר.