סיכום מאת יחיאל

זכיתי להיות בפעם הראשונה בשבת של חברותא.

אני חייב לומר שאני מרגיש כאן בבית. כבר כחצי שנה אני חבר בארגון, אבל תקופה ממושכת לא הגעתי בשל לימודים למפגשים, והרווח הגדול מהשבת היה שהיא הזכירה שיש לי עוד בית.

בשנה האחרונה עברתי לא מעט תהליכים של התברברות על הסקאלה הדתית בגלל לבטים קשים איך אני מקבל את הנטיה המינית, היחס לאלוקים וכו' (כולכם מכירים את זה…). לא משנה מה בחרתי, אבל הנקודה המרכזית היפה בעיני, ושבמיוחד ניבטה בשבת הזאת, היא שבחברותא יש ביטוי להרבה מהנקודות על הסקאלה הזו. היינו 42 איש (!!) וכל אחד בחר נקודה אחרת – מה שנותן לכל אדם מקום בחברותא – דתי / דתל"ש / מסורתי / חילוני / מתעניין / מחבב וכו'…

זה למה אני מרגיש בבית.

אז מה היה לנו בשבת?

• נופים מדהימים בנסיעה לבקעה בערב שבת – מצורפת תמונת הקשת בענן (מזכיר לכם איזה דגל ??), נפלנו על יום מיוחד שבו יורד גשם באיזור, לא קורה הרבה…
• חברה ממש כיפית! לי באופן אישי היה ממש כיף לישון עם כמה חברים באותו חדר. הזכיר לי את השנה בישיבת ההסדר – נוסטלגיה…
• פעילות משותפת בליל שבת – שכללה הצגה של סיטואציות משמעותיות בחיים של ההומו הממוצע – גילינו כישורי משחק בלתי מבוטלים של חלק מהחברים!!!
• אירוח יפה במדרשה – וקיבלו אותנו מאוד יפה למרות שזה ישוב דתי, יש לציין!!
• סיור יפה בצהרי השבת לפסגת היישוב עם שיעור של"ח מאת אסף.
• בדיחות ספונטניות מפילות לרצפה מאבנר, אוהד ושלומי!
• וכמובן – הכרנו המון חברים חדשים!!

קיצר – היה כיף! תבואו לשבתות ולפעילויות הבאות, ותירשמו לחברותא!

יחיאל.

סיכום מאת ישי

בעמק נידח בין כבישים וגדרות עומד לו ישוב בין שלוש גבעות…

כן. כך החלה לה הדרך אל שבת חברותא. נסענו. אוי. כמה נסענו. בכביש ארוך, שהתפתל בין הרים ודרך שנמשכת ונמשכת עד אין קץ. אנחנו שם כבר?
נופי בראשית פרוסים מימיננו ושמאלנו. מכוניות נוספות לא ממש. אבל כל מיני הסחות דעת אחרות היו גם היו. הרים ועמקים, נהרות וואדיות. אין ספק עוצר נשימה.
הגענו. לישוב עלום אי שם בארץ. בצורה מפתיעה היתה בו מדרשה, בית ספר שדה ו… ישיבת הסדר. אם כבר אז כבר – מה שנקרא, לא צריך לעזוב אף פעם.
כן. היו שם גם כמה משפחות.
אוטוטו כניסת שבת. עפתי להתארגן בחדר.

הלך הַזָּמִיר, בָּאָה יוֹנָה. חִישׁ קַל עָלְתָה לַקּוֹמָה אַחֲרוֹנָה. קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים אליה כל השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:

–הנאים החדרים בעיניך?

– החדרים צרים, מסנני המזגן מאובקים.

– הנאה החדר האוכל בעיניך?

– נאה המטבח, אך בחלב נחסך.

– הנאה המסדרון בעיניך?

– מרובה בו יתוש, המסדרון נראה טיפה… נטוש.

נו. התחלה גרועה. וויאז'ות כמונו רגילות למלונות 5 כוכבים לפחות. הקטע של אכסניות נוער – כבר עברנו. מארגן השבת מכריז בקול כסת"חי משהו – חבר'ה, זו שבת ישיבה. אנחנו רוצים להחזיר אתכם לעבר, ולתת לחברה שמעולם לא טעמו טעם צ'ולנט של שבת ישיבתי משהו. נו ניחא. זה מזכיר לי את המג"ד שלי מהמילואים שעקב בעיות לוגיסטיות הוריד אותנו לשטח עם מנות קרב. אחוזי ההגעה למילואים הבאים ירדו פלאים. מילא. לפחות לא נשמין השבת. זה אומר פחות אימון בחדר כושר.

רגע, לא לאכול + ליסוע שעה וחצי כדי להגיע בכביש מפותל זה שווה כמה קלוריות לא? אולי אפשר לוותר על שני אימונים בשבוע הבא?

ובכן לא תשבי אתנו?

– אֵשֵׁב וְאֵשֵׁב בְּחֵפֶץ לֵב, כִּי הַשְּׁכֵנִים טוֹבִים בְּעֵינֵי.

החלק הדתי הגיע. קבלת שבת. בחוץ – יום הגשם היחידי בשנה באזור זה של הארץ, מלווה ביללות הרוחות והחתולים (שהיו עסוקים בעניינים של בינו ובינה). הסיור שהובטח למחר באזור הותנה במזג האוויר. רגע. הורדנו טיול. זה אומר שצריך להחזיר אימון אחד בחדר הכושר?

החבר'ה – חלקם מוכרים, חלקם חדשים, הדבר הטוב הראשון השבת. גם בכמות אבל גם באיכות ובמגוון. לא מפתיע. מנסיון עבר – שבתות חברותא תמיד תמיד מביאות אנשים מעניינים ששווה להכיר.

תפילת ערבית מסתיימת. הולכים לחדר האוכל. האוכל, בצורה מפתיעה, טעים. "V" מספר שתיים. אולי בגלל שהצוות, ודייקא (רואים? שתי דקות בישוב דתי ועברי הביני"שי משתלט מייד) – אנשי הצוות (במיוחד המפקד מחטיבה 9) היו אדיבים ו… בוא רק נגיד שהם היו "טובים בעיני" – ודי לחכימא ברמיזא.

ארוחת שבת ישיבתית משהו. החומוס היה בולט בהיעדרו, כמיטב המסורת בשבתות הישיבה דלות התקציב. לעומת זאת, הבשר והדגים היו לא רעים בכלל. עוד "V" לרשימה. מפתיע משהו. אם היה לי אוכל כזה בתקופת הישיבה אולי הייתי נשאר עוד תקופה.

מישהו מתחיל לשיר איזושהי זמירה. מצטרפים. התגעגענו. יש משהו בשירה הקבוצתית הזו שמחזיר אותך לימים פשוטים יותר, שבו הכל היה מה מותר ומה אסור, מה שחור ומה לבן. ומה כתום. דבר תורה. הרבה שיחות. אם מישהו היה עומד ומנסה לדרג את השיחות שהתנהלו בשולחן השבת הוא היה צריך סקאלה מאוד מאוד ארוכה.

מדיונים תיאולגים מורכבים וחשובים על האם ניתן לדעת מי עושה מה איפה, רכילויות עסיסיות, והלכות ופילוסופיה יהודית (לאו דווקא בסדר הזה, מפי אותם אנשים בדיוק). צבעוני משהו. בדיוק כמונו. הצוות בשלב זה כבר הרים גבה. הם התחילו להבין שזו לא קבוצת ביני"שים רגילה. אולי העובדה שהיו שם כמה אנשים בגילאי 30+ שלא באו עם בנות זוגן הדליקה איזו שהיא נורה? לאלוהים פתרונים. הרי את ה"נש" שמרנו למינימום. באמת שהשתדלנו. "אוי תמותי" נזרק לחלל האוויר רק כמה עשרות פעמים.

לאחר ארוחת שבת – עונג שבת. הפעם, כהפקת לקחים משנים עברו, היה אלכוהול איכותי (נו ברור. שפחתכם החרופה הביאה). התחלנו בדיון על סיטואציות שלרבים מאיתנו הן מציאותיות ורלוונטיות ביותר. ניסינו להבין איפה אנחנו עומדים ומה אנחנו חושבים על משפחה, זוגיות, הורים ושאר ירקות. המשכנו עם משחקי קלפים ושיחות רבות משתתפים על הא ועל דא.

בבוקר, התפללנו. שוב. יחד איתנו התפלל חתלתול שהיה לו ממש קר (הארי ז"ל היה אומר שזו נשמה של יהודי שהתגלגלה ובאה לתקן אבל… היה חם ונעים בבית הכנסת וגם היה שם אוכל) לאחר מכן אכלנו ארוחת בוקר נפלאה שהסתיימה בסיור מרתק עם הסבר מאלף על האזור (יש! פחות אימון בחדר כושר). חזרנו לחדרים לשנ"ץ קצר, וחלקנו ישבו ושיחקו משחקי חברה נוספים. (ואוו. מי ידע שמשחקי קופסא עדיין קיימים – כאילו, יש מישהו בעולם חוץ מיהודים שלא יכול לראות טלוויזיה או לשחק במחשב בשבת? למה המשחקים הללו עדיין מתפתחים?)

סעודה שלישית כהלכתה. זמירות, עוד קצת רכילות ודיבור על הנושא שמעסיק כל הומו דתי באשר הוא הומו (הצעת הנישואים לליהי גרינר למשל).

שבת נגמרה. היה סופר כיף, היה אוכל סביר, חדרים – קצת פחות. ואם זה היה נגמר בזה אז דיינו. חיבוקים אחרונים ונשיקות (בשביל מה יצאנו מהארון?) והביתה. אבל רגע לפני –

אשב ואשב בחפץ לב, כי השכנים טובים בעיני

התרנגולת- טובת כרבולת, הקוקיה- יפהפיה, החתולה- כל כך נקייה, והסנאית מפצחת האגוזים, יודעת לחיות חיים עליזים. רוֹאָה אֲנִי כִּי נוּכַל לִחְיוֹת בְּיַחַד בְּחֶבְרָה טוֹבָה, בְּשָׁלוֹם וּבְנַחַת

שכרה הַיּוֹנָה אֶת הַדִּירָה, יוֹם-יוֹם הוֹמָה הִיא בחדרה.

כָּךְ בְּעֵמֶק יָפֶה בֵּין כרמים וְשָׂדוֹת עוֹמֵד מִגְדָּל בֵּן חֲמֵשׁ קוֹמוֹת. וּבַּמִּגְדָּל גָּרִים עַד הַיּוֹם, שְׁכֵנִים טוֹבִים חַיֵּי – שָׁלוֹם.

נשארתי קצת. כי הרגשתי שהצוות עבר איזה שהיא חוויה מאוד… עליזה. רציתי לשמוע מה הם חושבים על מה שהיה (ולא. זה לא בגלל שאחד המלצרים היה בלונדיני גבוה עם עיניים בהירות. ודתי וגברי).

החלה להתפתח שיחה. "אני חייב לשאול אתכם – לפי איך שנעצתם בנו מבטים אני בטוח שהבנתם את אופי הקבוצה. אני ממש סקרן לדעת מה אתם חושבים ומרגישים".

מפה – התפתח דיון מאלף של כמעט שעתיים. הם שאלו. אט אט. ביררו. חקרו. הבינו. לא הבינו. התפלאו. תמהו. התרעמו.

ארבעה אנשים. ארבעה עולמות. שפתאום, נתקלו בתופעה שנוגדת בצורה ישירה את נקודת מבטם, אבל עצם זה שהיינו שם, והם הבינו שזה קיים ויש כמות של אנשים כזו וזה לא אחד ל… מליון בערך. ויש אנשים שמנסים להישאר קרובים ליהדות למרות הכל. ויש אנשים שמשלבים בין השניים. הם הבינו, בפעם הראשונה אולי בחייהם, והעזו לשאול – שזה לא בר שינוי. שזה שם לכל החיים. שזה יכול להיות כל אחד מהם (הלוואי שזה היה המלצר. אה רגע. לא בגללו נשארתי. חזרה לדיון.) שהילדים שלהם, אם הרבנים לא יעודדו ולא יקבלו את מי שיוצא מהארון, יכולים למצוא את עצמם במערכת יחסים עם אדם שלא רואה אותם כמו שהם רואים אותו. שהבינו, סוף סוף, שמאחורי מצעד הגאווה עומדים אנשים, חיים, נושמים, כמוהם בדיוק שמבקשים את האלוק – בדיוק כמוהם.

הם היו מדהימים. הם קיבלו. הם הבינו. הם הזדהו. היה להם קשה. עם המעשים. עם המוחצנות. אבל היה דיון. הם ממש היו צמאים לשמוע (אותם לשב"ל!). הם ממש הבינו. והיה מקסים.

שמחתי לנהל איתם את הדיון. הבטחתי להם שאשמור על אלמוניותם – כי הם הרגישו מוזר אם זה ייחשף.

וכל ההתרעמות שלי על המקום הנידח, על החדרים הצרים, על המטבח האפל – נעלמה כלא היתה. זכיתי. זכיתי להיות שליח. זכיתי לשמוע מאנשים גדולים – שלמרות שנתקלו במשהו שנוגד את עמדתם, היו פתוחים לשמוע. ואולי שיניתי קצת. ואולי הילד של אחד מהם או של מישהו מהישוב, פעם, כשיצא מהארון – ידע שיש לו בית גם ביהדות.

חברותא – תודה על שבת נפלאה, שבת של התרוממות רוח, שבת של חברים, שבת של כיף פשוט. שבת שהסתיימה בשליחות. שבת שייצגה את חברותא בצורה הכי אמיתית והכי מושלמת. שבת שלום.

להתראות בפעם הבאה. אני – אהיה שם. אחפש את האדם הבא לזעזע והאדם הבא להתנחם ממנו, להבין, שעם כל החושך, עם כל עבדות מצרים (אהא! והנה לכם הרכנת הראש לכיוון פרשת השבוע) – יש תקווה. יש אור. והאור הזה נמצא בכל מקום. רק צריך לפעמים לנער קצת אבק.

ישי.

—

אז בעיצומו של החורף ובשבת גשומה במיוחד נסענו לאחד המקומות החמימים והיפיפיים, למדרשה בבקעת הירדן.
השבת גם העלתה לחלקינו נוסטלגיה לשבתות ישיבה (או חוויה מתקנת) ובעיקר היתה אחלה הזדמנות להיות ביחד שבת שלמה, עם ארוחות ופעילויות וכמובן ה-הזדמנות להכיר חבר'ה אחרים מחברותא.

השבת כללה מניין שלנו בנפרד ושלוש ארוחות שבת.