יונה בורח מאלוהים. אלוהים, הוא חושב, רודף אחריו. הוא לא מבין למה. אי-אפשר להבין את אלוהים. גם את יונה קשה להבין. בנסיבות אחרות, אולי, יכול היה המרדף להתהפך. אולי בתרשיש.
החוויה הדתית היא משהו מפוקפק. אם ריבונו של עולם נגלה אליכם בשתיים בלילה ואומר לכם ללכת לננווה או לפתח-תקווה, מוטב שתלכו להיבדק אצל פסיכיאטר לפני שאתם אורזים מזוודה. אבל לא צריך להרחיק עד שם: חוויות בכלל הן דבר די מפוקפק. אם יש לך תחושות בטן או "אינטואיציה נשית", לרוב יש לך דעה קדומה על העולם באיצטלה רומנטית. נותר ההיגיון, אבל הוא רלוונטי לעיתים כל-כך רחוקות, עד שהוא כמעט לא שימושי. ובכן, איך אברהם ידע להאמין לקול שקרא לו? איך מישהו יודע שהוא הומו? קל להגיד "הוא פשוט יודע", אבל נכון יותר להודות שאף אחד לא יודע כלום.
למזלם של יהודים, הם גם לא נדרשים לדעת. הם נדרשים לעשות. יהודים יכולים להיות רמבמיסטים או מקובלים, חסידים או מתנגדים, להאמין בגלגול נשמות או בישעיהו ליבוביץ'. בשורה התחתונה, כולם נמדדים במעשים. סיפור המסגרת חשוב, אבל הוא משתנה. המעשים נשארים אותו הדבר.
או שלא.
אם אתה רוצה לחיות כהומו יש לך שתי אפשרויות: או לחטוא ולאכול את עצמך, או לחטוא ולהרגיש עם זה בסדר. קל יחסית לבוא לקהילה ולבקש ממנה לחבק ולהכיל ולא לדחוף את האף. אבל אחר כך אנחנו צריכים ללכת בעצמנו להלכה, ולסגור איתה את העניינים לבד. וזה לא כל כך פשוט.
יונה מבקש סערה, אבל הים שקט. השקט מפחיד אותו יותר. יונה חושב שאי אפשר לברוח מאלוהים: לכן הסערה צריכה לבוא, ואחריה הזעקות, המלחים, הדג. דם ואש ותמרות עשן. אבל הים שקט. השמש מלטפת. מלחים יפים שורקים שירי אהבה. לו היה רודף אחריו, יונה היה יכול לברוח. אבל הים שקט: אי-אפשר לברוח מאלוהים.
זה לא פשוט, כי עכשיו אתה צריך לבוא להלכה ולהגיד לה: אין ברירה. ולהיות נחרץ לפחות כאילו הקדוש-ברוך-הוא בעצמו שלח אותך כרגע לנינוה, לדווח על קטסטרופה מתקרבת. אבל מאיפה שואבים את הנחרצות הזאת?
מצד אחד, קל מאד להיות נחרץ. כשאני מתווכח עם שמרנים אטומי אוזניים, עם רבנים עיוורים או עם נודניקים מקצועיים, ממש קל לי להשתכנע בצדקתי. בפורומים באינטרנט, במצעדי גאווה, במאמרים מושחזים לאתר "חברותא". קל לדרוש מהפכה, קל לצאת מהארון, קל לשחזר את מהומות סטונוול בבת-מצווה משפחתית. כל זה דורש אומץ והקרבה, אבל לפחות מבריח את הספק. למהפכנים אסור לגדל ספקות.
אבל אנשים דתיים היום צריכים להיות גם האוניה, גם הסערה וגם הדג: גם לברוח וגם למנוע את הבריחה. אין מישהו אחר שיעשה את זה. אם לא אתייצב בכנות מול ההלכה, לבדי, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.
האוניה נושקת למעגן ונקשרת בלחישה. תרשיש עיר לבנה על גלים ירוקים. האנשים מחייכים אל יונה, מברכים אותו לשלום. יונה מחפש בית-כנסת. הוא עולה לתורה לברך "הגומל", אחרי שירד בים ויצא בשלום. כשהגבאי שואל לשמו, קולו של יונה בוגד בו: 'עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת', הוא קורא שוב ושוב. אבל בתרשיש לא שמעו על נינוה העיר הגדולה. לא יודעים כיצד יכול אדם לברוח מאלוהים, ואיך יכול אלוהים לרדוף אחריו. האנשים מסתכלים בו ואינם מבינים דבר. יונה בוכה.
קל להתחמק מהעימות הזה. קל להגיד שהקדוש-ברוך-הוא ברא אותי ככה, שהיהדות היא דת של אהבת הגר, עשיית צדקה וסופגניות בחנוכה. קל לדחוף את העניין כולו למגירה צדדית, ולהתעסק במה שאני באמת מוצלח בו: לריב עם אנשים ולשכנע את עצמי. אבל האמת היא שאני לא יודע. אני לא יודע איך לפתור את זה, אני לא יודע אם אני צודק. ופעם בשנה, בקריאת התורה של מנחה של יום כיפור, אני מנסה לעצור רגע ולהכיר בפער הצורם של החיים שלי. להפסיק לברוח.
–
על עלון בריש גלי תשע"ד (מאת יו"ר חברותא דניאל יונס):
מאז הקמתה של 'חברותא', וככל הנראה מאז ומעולם, שאלנו את עצמנו, כהומואים וכדתיים – מה מקומנו בחברה? מה עלינו לעשות כדי שבכל זאת, ולמרות הכל, תסכים החברה בה גדלנו להמשיך ולהכיל אותנו, ועם זאת להישאר נאמנים למי שאנחנו?
אין ספק שחלה תמורה משמעותית ביותר בשנים האחרונות, ועצם הופעת גיליון זה כבר שנה רביעית ברציפות מעיד על כך, אך עם זאת קולם של הדוחים אותנו בשתי ידיים עוד ממשיך להישמע ולהדהד. האם לא עשינו די? האם החובה להשתנות חלה רק עלינו, השונים?
בגיליון זה אנחנו רוצים להראות את הדיאלוג שבין הפרט לבין הקהילה. לתהות מה יכולה הקהילה לעשות על-מנת שכלל פרטיה ירגישו בה חלק, ולא רק מה עלינו, כפרטים, לעשות בכדי להשתייך לקהילה. בערב יום כיפור, עוד לפני ששערי שמיים נפתחים, נפתחים שערי בית הכנסת והמוני בית ישראל מתכנסים, מצטופפים ומתפללים כאיש אחד. תנו לנו להצטופף עמכם, היום, ולאורך השנה כולה.
עוד בעלון בריש גלי תשע"ד:
יוצר עולמות – מאת עלי קפלן ווילדמן
כי לכל העם בשגגה – מאת אריאל פיקאר
על הַסִּיפּיוּת של כל נדרי – מאת חנה פנחסי
הולך נגד הזרם – מאת נדב
