אמתי מינצר
רציתי לכתוב על איך הדרך שבה אנחנו מספרים את עצמנו לאוכלוסייה הסטרייטית יכולה לפגוע בנו, על זה שאנחנו נכנעים לסט סיפורים מוסכם – לא רדיקלי מדי ולא לעומתי מדי – אבל לא הצלחתי לעבור את הפסקה הראשונה בלי להרגיש ניתוק מהמצב הביטחוני המתחולל במדינה. לבסוף, החלטתי לכתוב על כך שהשנאה כלפי להט"בים לא מקבלת פסק זמן גם בעיתות משבר, כמו מגפת הקורונה והמלחמה בעזה.
סיימנו שנה קשה. ההתכנסות בבית במהלך הקורונה לא תמיד היטיבה עם להט"בים, ולעיתים גם פגעה בהם. הדיווחים בנוגע לאלימות ולהשפלות במרחב הביתי על רקע להט"בופובי מצד המשפחה עלו בצורה ניכרת, יחד עם דיווחים הולכים וגוברים בנוגע לאובדנות בקהילה הגאה. אנשים מהקהילה היו בודדים יותר, סבלו יותר מחרדות ומדיכאון והתקשו לשמור על מקום העבודה שלהם יותר משאר האוכלוסייה, והקבוצות הנפגעות ביותר היו האוכלוסייה הטרנסית ובני נוער מתחת לגיל 18. נוכחנו לדעת שגם כשיש מגפה עולמית, הלהט"בופוביה וההשפעות שלה לא מפסיקות, אלא להפך – מתעצמות. היכולת של הקהילה הגאה להתגבר על פערים גיאוגרפיים כדי להתאחד עורערה ואותגרה, אבל ב"ה גם את השנה הזאת צלחנו. תמכנו זה בזה ובנוער של הקהילה שלנו, ניהלנו אין-ספור פעולות ויוזמות בדיגיטל ובזום. היינו חזקות ביחד.
הרגשנו תחושת שחרור בשבועות האחרונים. האביב הגיע יחד עם יציאה מהסגרים השונים, והתחלנו להתכונן לחודש הגאווה. הייתי רוצה לחזור לניתוק שהייתי בו כשחשבתי על מאבקים עם עיריות בנוגע למצעדי גאווה כאתגר של הקיץ, אך לא דמיינתי שבימים אלו אני אקפוץ כל-כך הרבה פעמים ביום למשמע קולו של אופנוע חולף.
להט"בים לא חדלים להיות במהלך המלחמה, אבל לפעמים הם פשוט לא יכולים לדבר במהלכה. לגבר שבן זוגו קיבל צו מילואים אין אפשרות להביע פחד בפני משפחה לא-מקבלת; חניכה באיגי לא יכולה לשתף את ההורים בדאגתה כלפי חבר מהקבוצה. אנחנו עוצרים את המילים שלנו, מוסיפים עוד לכמות החרדה – הקיימת ממילא. הלהט"בופוביה לא גוועת, משום שצירוף שלה ושל מצב ביטחוני רעוע הוא פשוט יותר מדי. הדרכים שבהן החברה דוחקת ופוגעת בנו מתאימות את עצמן לכל אירוע, משנות מקום, לוחצות על אותן הנקודות הכואבות.
אבל יחד עם ההכרה בכך שלהט"בופוביה חוצה אירועים ותקופות, מתגבשת ועולה ההבנה שההתנגדות והאהבה שלנו מבצעות זאת גם כן. קו מקשר אחד עובר בין תרבות הבתים והמשפחות האלטרנטיביות של להט"בים בניו יורק, לאבן הראשונה שנזרקה בסטונוול, להקמת מרכז הדיווח על להט"בופוביה על שם ניר כץ שנרצח בפיגוע בברנוער. תנועה אחת שדאגה לארגן פעילות כל יום לבני ולבנות נוער להט"בים בסגר הראשון של הקורונה, שנעמדה על הרגליים האחוריות כשהתחילו להגיע הדיווחים בנוגע למצב של להט"בים במגפה. קהילה אחת שמראה, גם בימים האחרונים, איך ניתן לחבק, להגן ולחלום על עתיד משותף וטוב יותר, וחותרת ללא הפסקה ליצירת מציאות שראוי לחיות בה.
האמונה שלנו בעתיד היא עמדה מוסרית, טענה שיכול להיות כאן טוב יותר ושראוי שכך יהיה. כשאנחנו מסתכלות על עבר והווה שאנחנו אולי לא רוצות לחיות בו, אנחנו מבטאות שאיפה למציאות מתוקנת יותר, שלמה יותר. אבל חוסר ייאוש אינו רק עמדה מוסרית, אלא גם צורך. אנחנו לא יכולות להתייאש, כי אנחנו חייבות להאמין בעולם טוב יותר, אין לנו את הפריבילגיה לא להאמין. השאיפה לקראת מציאות אחרת היא זו שמאפשרת לנו לנשום לרווחה, להסתכל על העבר בחמלה ועל העתיד באופטימיות, לפעול מתוך ביטחון מלא שבסוף – יהיה בסדר.
#היום_הבינלאומי_למאבק_בלהטבופוביה | Amitai Mintzer | #מעת_לעט
