הכול התחיל מכמה סטודנטים שובבים לפסיכולוגיה… אי שם בשנות ה- 70 של מאה שעברה, הם החליטו להשתתף בניסוי יוצא דופן. לשם כך הם אשפזו את עצמם בבתי חולים פסיכיאטריים. שם הם דיווחו על תסמין אחד ויחיד- שהם שומעים מדי פעם צליל "בום". זה הכול. וכעבור יום- יומיים היה עליהם לדווח שאינם שומעים יותר את הצליל. כולם היו אנשים בריאים לגמרי בזמן שהם התאשפזו. הבעיה הייתה שהפסיכיאטרים לא הצליחו לראות זאת. הם התעקשו שעל הסטודנטים המתחזים לחולי נפש להכיר בעצמם בתור חולים ואף ליטול תרופות ! אלו שזיהו אותם בתור מתחזים היו דווקא…חולי הנפש המאושפזים עצמם, שקלטו שמדובר בעיתונאים או חוקרים. ממצאי המחקר התפרסמו בכתב עת פסיכיאטרי נכבד ועוררו מהומה רבתי. כי הממצאים הראו , בעצם, שמדע הפסיכיאטריה אינו מדע ושאבחונים פסיכיאטריים אינם תקפים. אם ניתן לאבחן כל מחלה נפשית אצל כל אחד- אז איש אינו בריא באמת וגם איש אינו חולה באמת. יתרה מזאת, מתברר שמקוע הפסיכיאטריה עוסק ב"ריפוי" של אנשים בריאים, במקום להקל על מצוקתם של חולים. ותהי מקצוע הפסיכיאטריה ללעג ולקלס בעיני העולם כולו.
פסיכיאטר אחד לא היה מוכן להשלים עם המצב הזה בשום אופן. לכן הוא החליט להפוך את האבחון הפסיכיאטרי למדעי. מעתה אבחונים של מחלות נפש לא יתבססו על מלל מעורפל, אלא על קריטריונים ברורים, תסמינים מוגדרים ותצפיות. עבודת מחקר והקשבה טובה יאפשרו לנו לדעת במקסימום וודאות- האם אדם העומד בפנינו סובל מבעיה נפשית כלשהי, אם לאו. וכך נערך קטלוג האבחון הפסיכיאטרי השלישי – DSM- ויצא לאור ב- 1973. ויהי מקצוע הפסיכיאטריה לשבח ולתהילה.
שמו של הפסיכיאטר- רוברט ספיצר. והחודש הוא הלך לעולמו.
סיפרתי את ההקדמה, כי לצערי שמו של ספיצר בדרך כלל נתפס היום כ"אחד שקודם אמר שאפשר לרפא הומואים ואז הצטער שהוא אמר את זה". זה מה שזוכרים מאיש דגול זה וראוי להבהיר את הדברים כעת, כשהוא נאסף אל אבותיו.
ובכן, ספיצר לחם, בראש ובראשונה, למען פנים הומאניות למקצוע הפסיכיאטריה. ובגלל זה הוא לא היה מוכן שלאנשים בריאים יקראו חולים. ולכן, תוך כדי העבודה על המהדורה השלישית של DSM הוא שאל את עצמו בשלב מסוים- מדוע משיכה לאותו מין שאדם עצמו מרגיש טוב אתה היא בגדר מחלה ? להפתעתו, הוא לא מצא תשובה מספקת. נכון שהוא נפגש גם עם פעילים מהקהילה הגאה דאז שסיפרו לו עד כמה הסטיגמה הפסיכיאטרית הקיימת מקשה על חייהם הקשים בלאו הכי- אך זו הייתה כבר תוצאה מפועלו של ספיצר ולא הסיבה. ספיצר החליט להסתכל על עולמם מבפנים- ולא גילה שם מחלה ! והוא הפך לאחד המצדדים העיקריים בהסרתה של הומוסקסואליות מרשימת הפרעות מיניות של DSM, לאכזבתם הרבה של מטפלי ההמרה מהדור הראשון, שנלחמו בו בחירוף נפש, ראו בו אוייב מספר אחד והשמיצו אותו ללא הרף.
חלפו להן 28 שנה. טיפולי המרה עברו מהזרם המרכזי של הטיפול לשולי שוליים. ואז, ספיצר נפגש עם מספר פעילים המכנים את עצמם "גייז לשעבר", והם טענו באזניו שבנטייתם המינית חל שינוי ואף ביקשו ממנו לערוך מחקר עליהם. וספיצר הסכים. הסכים גם מתוך שכנוע מוצדק שעולם הטיפול כבר עבר מזמן את המשוכה של ראיית הומוסקסואליות כמחלת נפש. ושאיש אינו חייב לשנות את נטייתו המינית. לאחר שערך ראיון טלפוני על כ- 200 "גייז לשעבר", הוא התרשם שאצל חלקם אכן חל שינוי בנטייתם המינית והציג את הנתונים בבמות שונות ואף פרסם אותם כעבור שנתיים בכתב העת היוקרתי ביותר לחקר המיניות, Archives of Sexual Behavior, עם התייחסויות מרובות של בעד ונגד.
כאמור, היו מי שניסו להציג את פרסום המחקר כ"חזרה בתשובה" של ספיצר. לא מיניה ולא מקצתיה ! הוא חשב שצריך להתייחס לכל תופעה שנראית בטיפול, גם אם היא חריגה או שולית. לכן גם אם יש קבוצה קטנה של אנשים הטוענים שנטייתם המינית השתנתה בגלל טיפול, מן הראוי לחקור זאת. למעשה, במחקרו הציג ספיצר נתונים בלתי מרשימים בעליל. כשנשאל מדוע הוא סומך על הנחקרים, השיב לא פעם שלדעתו הם הציגו "שינוי" לא מרשים בכלל ולכן אם היו מעוניינים לשקר, היו עושים זאת בצורה מרשימה ומשכנעת יותר. משעשע מעט לחשוב שספיצר, יהודי אתיאיסט, כהגדרתו, השתמש בטכניקה תלמודית של "מיגו"…בכל מקרה, בפעם וחצי כשפוליטיקאים שונים ניסו לנצל את מחקרו של ספיצר על מנת למנוע קידום חקיקה לטובת הקהילה הגאה, הוא התערב וטען בלהט שאין לעשות זאת. וכמובן, הוא סרב בתוקף לקבלת פרס "על שם פרויד" ממרכז עולמי לטיפולי המרה NARTH ונשיא הארגון דאז הצטער מאד על כך. לאחר שהביע תמיכה בהכרה בנישואי גייז, ממסד ההמרה מחק אותו שוב.
וחלפו עוד תשע שנים. ב- 2012 ספיצר שוחח עם כתב של "אמריקן פרוספקט" , גבריאל אראנה, שעבר טיפול המרה אצל "הכהן הגדול" , ג'וזף ניקולוסי והלה הבטיח להוריו ש"ילדם בוודאות לא יהיה גיי". כעשור לאחר מכן אראנה, שעבר בינתיים ניסיון אובדני, יציאה מהארון ותהליך השלמה עצמית, נישא לבן זוגו. ספיצר הבהיר לתקשורת שהיום הוא מסכים עם רוב מבקרי המחקר שלו ואף ניסה "לבטל" את הפרסום מ- 2003, אך לא נענה ע"י עורך כתב העת. אי לכך, ספיצר הסתפק בבקשת מחילה מכל אחד ואחת בקהילת להט"ב שנפגעו איכשהו מהמחקר שלו או שבגללו הופעל עליהם לחץ.
כעת ספיצר הלך לעולמו. לדעתי, לאדם שעשה כך כך הרבה בחייו למען הקלה על מצוקתם של אנשים בכלל וגייז בפרט, מגיע הכבוד האחרון- שנזכור אותו בזכות מפעלו הגדול ולא בזכות פספוסיו הקטנים. מדובר באיש ששינה את פני מקצוע הפסיכיאריה וגם באחד האנשים היקרים שבזכותו אנו, חברי קהילת להט"ב , חיים היום ללא סטיגמה פסיכיאטרית כעורה ומייסרת על עצמנו. לא כל העולם הוא ארה"ב או ישראל וקיימות בו עדיין מדינות- סין, רוסיה, מדינות אסלאם ובראשן מצרים- ש"מרפאות" את הגייז בשיטות שונות ומשונות. במדינות אלו קיימים "טיפולי המרה"- אך טרם נולד שם רוברט ספיצר משלהם. כל חייו הוא שאף לקיים כלשונה את שבועת היפוקרטס- "ראשית, אל תזיק". אל תזיק למטופל בסטיגמה מיותרת.
יהי רצון שנלמד מיושרו האינטלקטואלי ואמפתיה אנושית של ספיצר
יהי זכרו ברוך
