מתי בפעם אחרונה הייתם נבוכים? אבל באמת?
מתי הרגשתם משיכה חזקה לשני צדדים הפוכים?
אני מסתובב ככה בשבוע האחרון, סביב החתונה של מורל ומוחמד. ותוהה, היכן המקום שלי? מה אני אמור לעשות? לאחל מזל טוב לזוג הצעיר, בדומה לנשיא המדינה? או למחות בתוקף על התבוללות, יחד עם חברי ארגון "להב"ה"? מה, אני לא נגד התבוללות ? ומצד שני- האם יש לי זכות להגיד לאנשים כיצד לאהוב? האם אני רוצה שמישהו יגיד את זה לי?
טוב, אז בואו נעשה קצת סדר. ראשית, ברור לי שאני לא הולך לנהל אף מאבק, יהי המוצדק ביותר, לצדם של בנצי גופשטיין ואיתמר בן גביר. אני חושב שהמאבק נגד התבוללות עבורם הוא בסך הכול עוד דרך להרים את דגל הגזענות והשנאה. הפגנתם הצעקנית (והלגיטימית) לא גרמה לאיש לשנות את דעתו. אך היא כן גרמה לזיהוי של מאבק לאומי עם גזענות אלימה ובוטה. ואני בהחלט לא חושב שגופשטיין ובן גביר יקבלו את הנישואים שלי לבן זוגי, לכשיקרו. בקיצור, הם לא שותפים לדרך. מאידך, אני גם לא מזדהה עם משפטו הפיוטי של ד"ר אחמד טיבי: "אני מאמין באהבה ולא בלהבה". בן אדם שמאמין באהבה לא מטיף להקמת מדינה פלשתינית ריקה מיהודים.
ככלל, אני חושב שהשבוע מצאתי את עצמי, יחד עם ישראלים רבים ואולי עם הרוב, בהתלבטות הבאה – מצד אחד, זהותנו היהודית חשובה לרובנו וחשנו לא בנוח עם החתונה שהייתה. מאידך – מחאתם של גופשטיין ושות' חיזקה את האמפתיה כלפי הזוג הצעיר. ואולי עוד יותר מכך- אנו עייפים מהקרבות ומהמלחמות כאן, ומתחשק לנו קצת דו קיום. שנראה שאפשר אחרת. אז מה עושים? איפה אני על הרצף גופשטיין- טיבי?
אני נעמד מול מראה ומבקש להודות מול עצמי בכנות – בוא נניח שמחר אני אפגוש רופא, עורך דין או עובד סוציאלי ערבי, מחיפה, יפו או אבו גוש. ובוא נגיד שהוא מתאהב בי ואני בו (מדוע לא?) ובואו נניח לצורך הדיון שהמשפחה שלו מקבלת אותו ואותי, אף בלי שאתאסלם (כפי שמורל עשתה). ויש לנו אפשרות לרכוש דירה נחמדה ביפו שמשקיפה אל הים, לחיות שם באושר ועושר, להביא מחו"ל ילדים בפונדקאות וליהנות מהחיים. מדוע שלא אעשה זאת? הרי ברור שהלכה היא לא פונקציה כאן- כיוון שהיא אוסרת , באופן עקרוני, להיות עם גוי ועם יהודי כשר באותה מידה. אז יש לי סיבה סבירה כלשהי, חוץ מגזענות, לסרב לרופא החמוד החתיך, העשיר והדמיוני מיפו?
לאחר שאני בוחן את עצמי בכנות – התשובה היא … סירוב. זה לא יקרה. בן זוג שאינו יהודי לא בא בחשבון מבחינתי. חשבתי על זה, זה סופי ואין וועדת חריגים (אני יודע שכמה מהקוראים הפסיקו את הקריאה בזה הרגע והפטירו "עוד גזען". בסדר גמור. עוד כמה מצפים להמשך בנוסח "ולכן החלטתי להפסיק עם הנטייה הזאת שלי, להתחתן עם אישה יהודייה כשרה ולהביא צאצאים לעם ישראל שאיבד ממיטב בניו ב"צוק איתן". גם המשך זה לא יבוא. אתם גם מוזמנים להפסיק לקרוא. שלום לכם ולא נתראה בשמחות).
וכעת אמשיך עם שלושת קוראי הנאמנים. בן זוג לא יהודי אינו בא בחשבון מבחינתי לא בגלל ההלכה. אלא מפני שהגעתי להחלטה להיות חלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי ההיסטורי ולהמשיך אותו. אין לי נימוק הגיוני לכך, כפי שלא קיים נימוק הגיוני ברוב השאלות הקיומיות העמוקות, כולל שאלה האם לחיות או לחדול. אני בוחר בחיים כיהודי עם מורשת היסטורית, תרבותית ודתית שמעוניין להמשיך ולחיות אותה. גם אם לא תמיד ברור לי כיצד אני עושה זאת בהקשר הייחודי שלי. את זה בדיוק אני רוצה לגלות. ואני מחפש שותף לפרויקט.
לדעתי, אגב, קונפליקט שלי אינו ייחודי להומוסקסואל יהודי. הומוסקסואליות רק מחדדת אותו עוד קצת – אבל מדובר, באופן עקרוני בקונפליקט ששמו "להיות יהודי בעולם המודרני". הוא מתחיל עם כאבו של טוביה החלבן שבתו נישאת לגוי ומתנצרת. שלום עליכם, יוצר דמותו של טוביה, כאב את כאבה של הדמות שיצר. הוא עצמו התחתן בצעירותו מאהבה, למורת רוחו של חמיו. בחייו האישיים הוא האמין באהבה רומנטית ואף תקף ביצירותיו של נישואי השידוך, חסרי התוכן הרגשי. מאידך- מה עושים כשמי מצאצאיך לוקח את זה צעד אחד קדימה וצועד מחוץ למחנה ישראל? מה תעשה עם בתך תתחתן עם גוי רוסי נחמד (מתוך אהבה, כמובן)? טוביה קרוע כחולצתו שהוא קרע לאות אבל- והמחבר קרוע יחד איתו. אך שלום עליכם גם הציע פתרון גאוני- כשמשפחתו של טוביה עומדת להיות מגורשת מהעיירה, הבת הסוררת חוזרת אליהם ומוכנה לנדוד יחד איתם ולהשתתף מחדש בגורל היהודי. היא כאילו "מתגיירת" מחדש, עמו של טוביה חוזר להיות עם שלה- וגם אלוהיו אלוהיה.
לכן התשובה שלי לבנצי גופשטיין וגם לאחמד טיבי היא כזאת. אם בן זוגי העתידי יהיה מוכן להתערות בתוך החוויה היהודית, להתמסר לחדוות הלשון העברית, לעונג של שבת, לסערה של לימוד תורה ולשמחת המועדים, אם הוא יחליט להיות שותף גורל וייעוד יחד עם העם שלי- הוא יהיה יהודי מבחינתי, גם אם הרבנות תחשוב אחרת. ואם לא – אז נישאר ידידים בלבד. וזה מה שבאמת עצוב לי בחתונה של מורל ומוחמד. לא עצוב לי על האושר שלהם- אלא על כך שילדיהם לא יהיו שותפים לגורל ההיסטורי היהודי. זה רק מזכיר לי עד כמה גם כאן, בישראל, החלטה להמשיך ולחיות את הסיפור היהודי אינה מובנת מאליה. וכמה חשוב להמשיך אותה.
ומה יהיה עם דו קיום? אני מאמין שקיימות הרבה דרכים להשיג דו קיום, חוץ מאשר מתחת לחופה. יכול להיות שעוד זמן רב לא ננגב חומוס בדמשק ולא נפליג ביאכטות פאר מנמל עזה. אך כל זה לא ימנע ממני לחתור לדו קיום של כבוד בחיי האישיים. אני אמשיך לבקר ביפו מסעדות הערביות האהובות עלי ולטעום שם מהמוצרים הכשרים. אמשיך לברך את חבריי המוסלמים בימי חגיהם. אני מקווה שמתישהו אשיל מעצמי את העצלנות שלי ואלמד ערבית מדוברת. אני אחליף ניסיון ויידע עם העמיתים שלי- עובדים סוציאליים מהמגזר הערבי. אני אתפלל יחד איתם, בתפילות משותפות, למען גשמים שירדו על האדמה הזו ולמען רקטות, שיפסיקו ליפול. כשמישהו לידי יצעק "מוות לערבים" אני אגיש אליו ואגיד לו: "סתום את הפה לפני שאני אסתום לך אותו". ואני לא אחכה להנהגה, לא שלנו ולא שלהם, כדי לחיות ביחסי שכנות טובים עם האנשים הקרובים אלי. אני מאמין שבכך אתרום לדו קיום בין העמים לא פחות ממורל ומוחמד.
