"אמא, אבא … אני טרנסג'נדר".

רק לפני כמה חודשים יצאתי בפני הוריי כטרנסג'נדר.

כיום אני עדיין מרגיש נע ונד בין שתי זהויות (זו שמכירים אותי במשפחה המורחבת וזו שאני מרגיש) ואני תמיד צריך לקפוץ מאחת לשנייה.

המשפחה מתרגלת לאט לאט. מידי פעם הם עוד לוחשים שהם לא ראו שום דבר בילדות. שם דבר שיעיד על זה שאני באמת טרנסג'נדר.

בבית מתייחסים אלי עדיין כבת, אבל אני מאמין שיום אחד אולי זה ישתנה.

~

קוראים לי אלכס, אני גר באזור השרון ואני בן 19, אני נראה ממש צעיר ביחס לגיל שלי אז לרוב מניחים שאני ילד, משהו באזור גיל שש-עשרה.

הסיפור שלי מתחיל בערך בגיל חמש-עשרה בזמן שהייתי בבית ספר .

באותה תקופה הייתי הולך יחד עם אבא שלי לבית כנסת, מהצד היו רואים אב ובת ממהרים לתפילה. אבל בפנים… הבנתי שאני מרגיש שאני פשוט חי בגוף שלא מתאים לי… והבנתי שאני לא מסוגל להתמודד עם התחושה הזאת.

באותו זמן הדחקתי את זה כמה שיותר, לא רציתי לחשוב על זה, וקיוויתי שזה יעבור ושזאת סתם תקופה שעוברת, אבל זה לא עבר ולא נעלם. זה היה חזק ממני .

באחת השבתות החלטתי להפסיק ללכת עם אבא שלי לבית כנסת. הרגשתי שאני משקר, לבוש כבת. עומד בעזרת הנשים, כשבתוכי ידעתי שאני צריך לשבת בצד השני של המחיצה.

לאחר כשנה מאז אותה שבת, נתתי לעצמי יותר חופשיות התחלתי לדבר בלשון זכר, הצגתי את עצמי בדרך שבה הרגשתי, פעלתי לפי איך שאני חושב למרות דעתם של ההורים שלי. אבל עדיין הייתי נורא מבולבל ,לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי אם לדבר על זה יעזור, או רק יזיק. לפעמים חשבתי פשוט לנסות להמשיך להתעלם…

לבסוף סיפרתי לחברה טובה שלי, אחריה שיתפתי חבר… ואחריהם עוד ועוד. רוב החברים סיפרו לי שהם ידעו כל הזמן. אותם חברים נשארו איתי ועודדו אותי תמיד להמשיך קדימה, ואנחנו כמובן בקשר עד היום.

הבנתי שהַרגשתי לא תשתנה, הפסקתי לכעוס על עצמי, והתחלתי להיות שלם עם מי שאני.

הסתפרתי קצר, התחלתי לקנות בגדים אחרים, בגדים של בנים. הכרתי עוד אנשים שלהם ולי יש תחושות וחוויות משותפים.

~

לפני שבוע מצאתי את עצמי עומד בתור לקופאית עם מלא מצרכים לארוחת ערב בידיים…

התור נראה כאילו בחיים לא יתקדם, אישה אחת עוקפת, כמעט רומסת אותי עם הירקות שלה.

הקופאית מסתבכת עם המחשב, ובנוסף היא עושה הכל כל כך לאט.

בסוף תורי מגיע, אני מכניס את הכל לתוך השקיות הדקות של הסופר והיא מסתכלת עלי ושואלת: "אתה חבר מועדון?"

אני עונה לה:" לא".

היא ממשיכה להסתכל עלי במבט בוחן, ואז שואלת: "אתה בן או בת?"

אישה מבוגרת שעומדת מאחוריי אומר לה:" זה בן מה את לא רואה?"

אני מקבל עודף, אומר תודה, ויוצא משם עם חיוך מאוזן לאוזן, שמח שהפעם קולי הנשי לא הסגיר אותי.

קורה לי עדיין, שאני פוגש אנשים והם זוכרים אותי מהתקופה ההיא, ובנוסף אני גר בסביבה עם רוב דתי, ככה שאני לא תמיד יכול להרשות לעצמי להסתובב עם כיפה, או סמלים גבריים אחרים. אני מקווה שיבוא יום ואולי גם זה ישתנה.

במצעד לדוגמא, פגשתי שלוש בנות שלמדתי איתן בתיכון והן זיהו אותי.

במצעד בתל אביב צעדתי עם קבוצת הטרנסג'נדרים (הבלוק הירוק). ביד אחת החזקתי את הדגל הטרנסי, וביד השניה אחזתי חזק בידו של חבר שלי.

איש אחד הצביע עלי ואמר לחבר שלו: "תראה! יש לו כיפה"

אני ובן הזוג שלי באותו רגע צחקנו.

גם זה היה רגע של חופש.