אני יודע שזה הולך להיות טור פתטי אבל אין מה לעשות, חייבים לדבר על זה. זה קצת מביך כי אני מרגיש שלפני ראש השנה אני אמור לכתוב על "הרת עולם" על תשובה, על סליחה. אבל זו לא האמת שלי. אני רוצה לכתוב על מה שבאמת מעסיק אותי לפני ראש השנה כיהודי וכהומו: אני רוצה לכתוב לקראת ראש השנה על הַשְמנה.

אנחנו שנייה לפני הכניסה לחגים. ברור לנו שנאכל המון ארוחות משפחתיות, נצרוך אלפי קלוריות מיותרות ונחמיא לדודות על מאכלים נוטפי שומן. שנייה לפני מרתון הארוחות המשפחתיות אני רוצה לשאול: מה פשר הזלילה הזאת? איזה צורך היא ממלאת אצלנו? מדוע אנחנו אוכלים כל כך הרבה?

כך ר' נחמן מברסלב כותב על האכילה:

"ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' "(שמות טז כה)
על כל סעודה משלש סעודות כתיב 'היום' לרמז שלא לאכול בסעודה של שבת, (אלא) רק בשביל היום.
כי לפעמים אוכלים שרעב מאתמול, ולפעמים בשביל שלא יהא רעב למחר,
אך בכל סעודה משלש סעודות של שבת לא יאכל כי אם בשביל היום,
הינו סעודה זו לא בשביל קדם ולא בשביל אחר כך.

(ליקוטי מוהר"ן קכה).

כלומר, ר' נחמן מבין שהאכילה ממלאת הרבה פעמים צורך נפשי, ולאו דווקא פיזי. אנחנו אוכלים כי היינו רעבים אתמול או בילדות, או מתוך תחושת חוסר: חוסר במזון או חוסר ב"חמצן" בארוחת חג משפחתית שבה הדודה שוב מנסה לשדך לנו את הבת של השכנים.

בתורה הקצרה הזו ר' נחמן דורש את המילה "היום" בפסוק: צריך לחיות "היום", לחיות מול המציאות הקונקרטית, מול ה"היום" שלך, ולא לחיות מול "אתמול-מחר" של מציאות מטאפיזית מעורפלת.

בראש השנה נשיר בברכת "שים שלום" של מוסף את הפיוט "היום תאמצנו", שפיזמונו החוזר הוא המילה "היום" (וכאן כולם לזמזם ביחד את המנגינה):

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ

אמן

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ

אמן

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ

אמן

היום, היום, היום וכו'

היּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה

אמן

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ

אמן

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ

אמן

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ

היום, היום, היום וכו'

(מתוך תפילת מוסף של ר"ה ויומה"כ. רק בשביל הפרוטוקול אציין שלפיוט המקורי כמושהוא מופיע בסידור עדות המזרח, יש 24 שורות לפי סדר הא"ב. משום מה אצל בני דודינו האשכנזים נשתמרו בתפילה רק 7 מתוכן).

גם כאן בפיוט, מודגש ה"היום" של ראש השנה. ראש השנה הוא זמן למחשבות ולחשבון נפש: גם כאן, צריך להתמקד במה שמול העיניים, ולא להיתפש ל"אתמול-מחר" ערטילאי ומופשט.

ואסיים בקטע מתוך "ספר הזן של ג'ושו" העוסק בדיוק בנושא הזה:

מישהו שאל: "מהו העצמי שלי?"

ג'ושו אמר: "עץ האלון בחצר הקדמית. הבט בו!"

("ספר הזן של ג'ושו", הוצאת "בבל" עמ' 12).

ג'ושו רומז לתלמידו שעליו להתמקד במה שמולו (במקרה הזה: עץ אלון) ולא לשגות באשליות שאינן קשורות ל"היום".

שנזכה בראש השנה הזה להתמקד ב"היום" שלנו, בקונקרטי, במוחשי ובמה שמול העיניים,

הן בחיפוש העצמי,

הן בעיצומו של יום,

והן בפעולת האכילה.

שנה טובה,

בני