"מצבי ולוויתן נולד צביליתן.”
"אתה שוב במצב רוח המעצבן שלך."
"מצב ושבלול נולד צַבְּלוּל.”
"צַבְּלוּל?”
"כן. ומצַבְּלוּל ולוויתן נולד צַבְּלוּליָתָן.”
"מה?”
"אם הוא לא נזהר. אמצעי מניעה זה חשוב מאוד.”
"כשאתה מקיים יחסים עם לוויתן? כן, אני מניח.”
"הוא כבר היה חצי שיכור, ככה שהשיקול דעת שלו לא היה משהו. אבל זה נתן לו אומץ. אז הוא גמר את מה שיש לו בכוס וניגש אל הלוויתן שעומד בצד, כאילו, לא אכפת לו, ואומר, אתה רוצה לבוא אליי הביתה?”
"והוא רצה.”
"מדהים, נכון? והם הולכים אליו, אבל זה לא סתם סטוץ וגמרנו, הלוויתן הזה הוא די ג'נטלמן. אז הם מדברים על ספרות, והוא צוחק על הטעם שלו במוזיקה ו –"
"ואחר-כך הוא לא מתקשר.”
"איך ידעת?”
"נו, זה לא התקדם לשום מקום.”
"זה היה לילה קסום!”
"אבל לא יצא מזה שום דבר.”
"דווקא יצא. צַבְּלוּליָתָן.”
"אוֹרי –”
"משפן וחתול יוצא שְׁפַנְתּוּל.”
"אפשר לדבר אתך רגע ברצינות?”
"אני תמיד רציני.”
"אתה לא חושב שאנחנו דורכים במקום קצת, שאנחנו… לא יוצא מזה שום דבר?”
"לא?"
"כאילו שאני רוצה משהו אחר. עוד משהו. אבל אין.”
"גם אני רוצה.”
"אתה רוצה מה?”
"אני רוצה צַבְּלוּל.”
"אי אפשר לדבר אתך על כלום, אתה יודע?”
"גדי, צייר לי צַבְּלוּל!”
"מה תעשה עם צַבְּלוּל?”
"אנחנו נגדל אותו, גדי. אנחנו נהיה אבא ואימא והוא יהיה הצַבְּלוּל הכי מאושר בעולם.”
"ואיך בדיוק אתה מתכוון לגדל את הצַבְּלוּל הזה בעולם שכולו צבים ושבלולים?”
"אני אתן לו חסה."
"מבריק.”
"הוא יגדל ויפגוש את לוויתן חלומותיו. הוא יהיה רופא.”
"הוא לא. אין צַבְּלוּלים, אוֹרי. מצב ושבלול לא יוצא שום דבר.”
"מִצָּב ובדידות נולד צַבְדִידוּת.”
"אתה לא יכול לעשות את זה למושגים מופשטים.”
"אני לא. אבל צב כן: הוא על-זוויגי. הוא יכול להיות עם מי שבא לו.”
"מה נולד מִצָּב ונודניק?”
"גָּדִי.”
"מצחיק מאוד.”
"אתה יודע מה? נראה לי שגם אתה על-זוויגי.”
"באמת?”
"הנה, תראה: תַּרְנְגָדִי. לִוְיָּגָדִי. גָּדִיבְשָׂה.”
"מה זה גָּדִיבְשָׂה?”
"מה שנולד מגדי וכבשה.”
"על-זוויגי, אתה אומר?”
"לא, בעצם… אתה לא. אתה לא יכול להתחתן עם ארמדיל."
"ארמגָדיל."
"זה משחק-מילים. אין דבר כזה.”
"ארמדילוֹרִי.”
"מוזר מדי. לא ילך.”
"אז מה?”
"נראה לי שאנחנו תקועים.”
"זה לא כל-כך מסובך, לצייר צבלולים, אתה יודע.”
"אפשר לנסות.”
"אפשר. מה יוצא מאוֹרי וגָדִי?”
*
והערת שוליים (ארוכה במיוחד, לכבוד הפעם הראשונה):
הומואים דתיים זה נושא משעמם מאוד. זה נשמע כמו נושא שנגזר מתוך חוברת חודש ארגון של בני עקיבא. אני חייב להודות שעד הזמן האחרון, לא ממש הבנתי את הקטע. זאת אומרת, להיות הומו בתל אביב באלפיים ותשע, זה כמו להיות פמיניסטית, או להיות דודו זר: טיפה אנאכרוניסטי. אתה מעדיף גברים? שיהיה גברים. את מי זה מעניין, בעצם?
אבל גם אצלי הרצח שינה משהו, אני חושב. ולא כל כך הרצח עצמו, כמו המהומה מסביבו. כל הנסים זאב והספר הלבן וכן-לא-הסתה-שימון-פרס-גייאה-ודמוקרטי, מסביב יְהום הסער אך ראשינו לא יישח.
אין לי מושג מה קרה שם, במוצאי השבת ההיא, ואישית, אני לא מאמין בהסתה והדחה. אבל התגובות המשועשעות של כל מיני חילוניים-שמאלנים אצלי בעבודה, אנשים שהדבר היחיד שהם שונאים יותר מהומואים זה את נסים זאב, גרמו לי להבין שמשום מה זה מעסיק אותם, הומואים. אין לי מושג למה.
אני לא טיפוס של לצאת ולהיכנס מארונות, בעיקר כי זה נראה לי אובר-דרמטי, מופע של המון תשומת לב עם עלילה דלילה. וזה גם לא עניינו של איש. אבל הזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שאולי זה מה שצריך: לשעמם אותם למוות. יאללה, יאללה. אני הומו. מה עוד יש בטלוויזיה?
ואז, סוף-סוף, פסיכופטים בתתי-מקלע יירו רק על ילדים מזדמנים בבתי-ספר, ללא הבדל דת גזע ומין, כמו בכל עיר מערבית מתוקנת. ונוכל לחזור לשנוא חרדים בגלל שהם חרדים, ושמאלנים בגלל שהם מסריחים, ודגל גאווה יהיה נורא קיץ 2006. כמו קרוקס. כמו ריטה. תל אביב תהיה ז'נבה, משעממת עד אימה.
אמנם אני עדיין לא בשלב של צעדים אובר-דרמטיים, אבל החלטתי לחתום על הטור הזה בשם שלי. צעד קטן לאדם, פיהוק גדול לאנושות.
*
עד הפעם הבאה, פרו ורבו ומלאו את הארץ.
אליק
