חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל

ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב - שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב - לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש?

פרופ' יובל אלבשן


קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחיים משוייפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות באותו יום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים. פשוט כמו למרוח על לחם חמאה שהופשרה בשמש שעות ארוכות. גם ההשלכה של התובנה על מציאות חיינו לא מסובכת. כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצוניים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?

אולי זו החרדה שאוחזת בי בחודשים האחרונים ומשתקת כל פעם חלק אחר בגוף ובנפש. זו הפעם הראשונה שבה אני מרגיש באמת את סכנת החורבן והגלות. באור שבחוץ ובעור שמבפנים. כבר שנים הרבה אני מקפיד לצום בתשעה באב. למען האמת, זהו הצום היחידי שאני צם במהלך השנה. כיהודי ציוני וחילוני זה טבעי עבורי. תשעה באב הוא אירוע לאומי ולא דתי. אל יום הכיפורים, אירוע דתי ולא לאומי, אינני מצליח להתחבר. האבסורד הציוני, שהפך דווקא את האחרון ליום הצום הלאומי בעוד שצום תשעה באב הפך לעניינם של הדתיים בלבד (כנראה בגלל שהוא נופל במהלך החופש הגדול) הביא לכך שהתוודעתי אליו רק בבגרותי. אבל מאז כאמור אני מקפיד בו, לומד אותו וכותב עליו. הפעם התחושה שונה. חרדות תשעה באב עברו מהמדומיין אל המצוי. הן נותרות גם כשאני פוקח עיניים. כיצד ניתן לכתוב על אסמים בוערים בירושלים ההיא, כשבצדי רחובות ירושלים של ימינו נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה שמחכים לרגע הנכון?

האפשר לכתוב בצורה מושכלת על שנאת חינם כשזו הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה והיא גודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בת"א ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. עבורם הכול ברור, פשוט וחד משמעי וכמובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס, את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, זה התל אביבי וזה הירושלמי.

ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב – שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב – לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש? אולי הלב הוא שמגחך מול המילים שמתארות מצבורי צמיגים וחומרי בערה שמחכים לרגע הנכון כי הוא יודע שאתה מתעלם מרחובות אחרים, רבים, שבהם העשן כבר התחיל להיתמר? מגחך ומאותת שהגיעה העת להודות שהקנאים ניצחו? שהם הצליחו להלך אימים על נבחרי הציבור שלנו ושבו עם שלם, מדינה שלמה, במלחמת הקודש של "להיות או לחדול" שלהם? אפשר שזה הייאוש שמקשה עלי להקליד במהירות הרגילה על המקלדת. באחד מספרי ("סיפו – סיפור לא גמור" ידיעות ספרים 2011) כתבתי פעם ש"ספר בלי תקווה זה כמו אוכל בלי תבלינים. אין בו בכלל טעם!"? האם לא ייתכן שזה מה שמשתק אותי עכשיו? אכן, למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה.

נדמה לי שכל התשובות נכונות אבל עם כל הכבוד ליד המתקשה וללב הרוטן, בסוף המוח הוא ששולח את ההוראות לאצבעות. והמוח לא יכול אלא להורות על כך שאין לאיש מאיתנו זכות להתייאש גם "כשיודעין אנו שסופך ליחרב" (יומא לג, ב). בירושלים של ערב חורבן בית שני היו בעיות נוספות מעבר לשנאת החינם. כללי המשחק המקובלים נפרצו. המנגנונים החברתיים קרסו. המוסדות חדלו מלתפקד. איש כעקום בעיניו עשה. זה מה שקורה גם אצלנו כאן ועכשיו. כל הסכמה חברתית שליוותה אותנו למצער 75 שנים נותצה. חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו ושבר זה מאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה. הכול מותר למען המטרה הקדושה. בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק כל שמתאווה נפשו לרבות תיקונים חוקתיים משמעותיים. בעלי ההון יכולים לנצל אותו כדי לכפות את דעתם על מי שאינו כזה. מי שמחזיק בתעודת טייס יכול לאיים בהשבתת מטוס הקרב "שלו" אם לא יהיה מרוצה. משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה ובשיח כזה להיכנע זה להפסיד. אימוץ שיח אלים זה מטבעו מוביל לעוד הקצנה שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת וחוזר חלילה. הכל הפך להיות חזקת ייהרג ובל יעבור מתוך תפיסה ילדית ש"עדיף כלום מכמעט".

אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות זה קרה בדיוק להפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד עד שהחברה יכולה הייתה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – בין בצרפת של 1789 ובין ברוסיה של 1917 הובילו רק לאסונות.

את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא לוקחים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן אבל אנחנו, היהודים, לוקחים אחריות. מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקחת אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכל שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.

#תשעה_בכתב | פרופ' יובל אלבשן

(המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון, פורסם באישור הכותב)

לא ניתנו תעניות לישראל כדי שנזכור בהן הצרות ונקונן על דם ישראל הנשפך כמים

והואיל וכבר פשט המנהג ואין בו איסור רק שטות, ויש בו רמז, לפיכך אני אומר שאם התפלל עם הציבור בתענית והרבו בזכרון הצרות – אל יפרוש מהן. אבל לכתחילה לא יתפלל עם מי שזוכרין הצרות ולא עושין תשובה.

קרא עוד »

ח"כ סמוטריץ,

לא תכננתי לכתוב, הספיק לי בנתיים להתווכח עם השלטים שלך בכל רחבי הישוב תוך כדי ריצות הבוקר שלי , אבל הבוקר השלטים נעלמו והמילים מתפרצות לי החוצה, מבקשות להשמיע קול , קול של רבות ורבים שפגשתי בשנים האחרונות במסגרת תפקידיי ועיסוקיי.

קרא עוד »

זו הבשורה?

גדלתי על ברכי הציונות הדתית. אני מאמין גדול בערכיה, משוכנע שיש שם אמת גדולה, רחבה ומאירה. יש שם חיבור מפרה בין תורה וחיים, בין חומר ורוח, בין ערכי הנצח להוויה המתחדשת.

קרא עוד »

הסיפור של עוז אפטקר

"הקורונה תוקפת בעיקר בלילות. במהלך היום אתה מרגיש טוב, אבל בלילות יש את הקטע של החום, כאבי הראש וכל הדברים האלה… לא ברור לנו עד הסוף איך נדבקנו"

קרא עוד »

שתפו את המאמר