הרב משה שטינברג, שינוי מין באנדרוגינוס:

שנינו במסכת שבת, ק"י ב': "מנין לסירוס באדם שהוא אסור, תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו – בכם לא תעשו" 1 . איסור זה הוא דוקא בזכר, אבל המסרס נקבה אינו עובר על הלאו הזה 2 -3 . היות ולאנדרוגינוס יש איברי מין זכריים ונקביים, בעיה הלכתית היא אם מותר לסרסו או לא. הנה הרמב"ם 4 מגדיר את האנדרוגינוס כך : "מי שיש לו איבר זכרות ואיבר נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק אם זכר, ספק אם נקבה, ואין לו סימן שיוודע בו אם הוא זכר ודאי אם היא נקבה ודאית לעולם". ולעומתו סובר הראב"ד 5, שאנדרוגינוס הוא חציו זכר וחציו נקבה, כעין חציו עבד וחציו בן חורין. בשיטה אחרת לגמרי דוגל רבי יוסי 6 . לדעתו, אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו חכמים אם זכר אם נקבה.

מכאן מסביר הר"ש משאנץ במסכת בכורים, שישנן אפוא שלש ספקות באנדרוגינוס : א) ספק בריה בפני עצמה ; ב) ספק זכר ; ג) ספק נקבה 7.

ובשולחן ערוך 8 קיימת מחלוקת אם אנדרוגינוס בר חליצה וייבום הוא או לא. הבית שמואל מסיים, שם, להלכה שאנדרוגינוס חולץ וחולצים לאשתו 9.

ככל זכר גם אנדרוגינוס נימול לשמונה, וכך נאמר במסכת שבת, קל"ה, א': "המול לכם כל זכר, כל – לרבות אנדרוגינוס" 10. אלא שמילתו אינה דוחה שבת 11. גם אין עליו איסור כרת כשלא נימול, כי באיסור כרת כתוב "וערל זכר" ולא כתוב "כל זכר" 12 , אולם דעת המאירי בשבת קל"ד, דאנדרוגינוס אם גדל ולא מלו אותו אחרים, הרי הוא בתליית כרת עד שימול 13.

ונסתפקתי, אם המוהל את האנדרוגינוס חייב לברך בעת המילה ברכת משנה הבריות. כי אין הדבר מוטל בספק, שאנדרוגינוס זו בריה משונה, והרי אפילו הרואה את החיגר ואת הקיטע ואת הסומא – מברך משנה הבריות 14. ובמשנה 15 אמר רבי ישמעאל "אין מום גדול מזה", ופירש רש"י שם : "אאנדרוגינוס קאי, דמקום נקבות באנדרוגינוס הוי מום". לפי זה בודאי צריכים לברך. הן אמת, שכל אדם הרוצה את האנדרוגינוס פטור מלברך, מפני שזה מום נסתר ואין מברכים אלא על מום גלוי, כמו חיגר וקיטע. אכן, המוהל הרואה את המום בשעת מילה האם חייב הוא לברך, או שמא מום בסתר, אפילו כשרואים אותו אין מברכים – ולא באתי אלא להעיר.

ולא רק לעניין מילה הוא ככל זכר, אלא בחיצוניותו, ובהתנהגותו הוא כגבר לכל דבר.

האנדרוגינוס מתלבש כאיש 16 ; נושא אשה ואינו נישא; אינו מתייחד עם נשים ; עליו לקיים את כל המצוות, כולל מצוות עשה שהזמן גרמה רק באותן מצוות שיש מיעוט מפורש, כגון ראיה וכדומה – פטור האנדרוגינוס.

ומצד החומרא, יען שהוא ספק אשה, נעשה הוא גדול כשמלאו לו י"ב שנה ויום אחד 17. נוסף לכך נמצא באחד הפוסקים 18 שנשאל בנולד עם גיד שסוע לאורכו מגבו כעין מרזב וצנור למימי השתן המקלחין מגופו – מה דינו, ופסק שאין זה אנדרוגינוס מכיון שהגיד שסוע ודינו כנקבה. אבל "זכרות האנדרוגינוס לא לריק ולבטלה נמצא בו, כי הוא כלי נברא בו לצורך תשמישו כמו בזכר, רק שנתלווה אליו כלי הנקבות גם-כן, על-כן שניהם לא לשוא נמצאו בו, ונידון כזכר וכנקבה".

המסקנה המתבקשת איפוא מכל האמור, שאין לבצע באנדרוגינוס כל ניתוח באיברי המין הזכריים כדי להופכו לנקבה שלימה מבחינה חיצונית. זאת בהתאם לשיטת המשנה ביבמות הסוברת, שאנדרוגינוס זכר הוא. וגם לשיטות שהוא ספק אשה, גם-כן קשה להתיר ניתוח כזה, משום חשש סירוס, כי הרי יש לו איברי מין זכריים והוא נימול ככל זכר.

זאת ועוד, אין הדבר פשוט כלל להפקיעו מהמצוות שהוא חייב לקיימן ככל זכר. והנה בשו"ת נודע-ביהודה 19 כתב, יען שאנדרוגינוס אינו מצווה לישא אשה אלא מותר לו 20 לכן יקדש אותה בחופה וקידושין, אבל לא יברכו הברכות, כיון שאינו מצווה. לפי זה משמע, לכאורה, שאם אינו מצווה על פריה ורביה, מותר לסרסו ולהופכו לנקבה. זאת לפי המבואר מדברי רש"י 21 , שמכיון שאשה אינה מצווה על פריה ורביה, מותר לה לשתות כוס של עקרין. ברם, המנחת חינוך 22 , תמה על דברי רש"י אלו וקבע, כי אין איסור סירוס תלוי בפריה ורביה, וממילא אין מבחינה זו כל היתר לבצע את הסירוס 23.

אולם, מטעם אחר נוטה שם המנחת-חינוך להתיר סירוסו של האנדרוגינוס, מפני שאינו ראוי להוליד. ותמה שם מדוע השמיט הרמב"ם דין זה, שכל שאינו ראוי להוליד אין בו איסור סירוס. והנה אחד מרבני דורנו 24 , דן בשאלה אודות תינוק שנולד כך, שמבחינה חיצונית דומה לנקבה ומבחינה גנטית הוא כזכר, והסיק להלכה שאין לתינוק זה אפילו דין של אנדרוגינוס. ובהסתמכו על דברי המנחת-חינוך הנ"ל קבע, שאפילו אנדרוגינוס מותר לנתחו ולהפכו לזכר או לנקבה, כיון שאינו ראוי להוליד.

אכן, בעצם השאלה אם אנדרוגינוס ראוי להוליד או לא, יש הסבורים 25 שהוא מוליד. אבל חכמי הרפואה והמדע מכחישים דבר זה 26. אך עצם כללו של המנחת חינוך, שכל שאינו ראוי להוליד אין בו איסור סירוס, אינו מוסכם. הנה באוצר הפוסקים 27, בדין סירוס פרד ופרדה, מביא שדעת הרמב"ן, שאפילו אינו ראוי להוליד יש בו איסור סירוס. ומזה שהרמב"ם והחינוך לא הביאו את הדין, שכל מי שאינו ראוי להוליד אין בו איסור סירוס, משמע שסוברים, שאין לחלק בזה. ונראה לי להוסיף על דבריו, כי לכאורה אפשר לומר, שהרמב"ם השמיט דין זה מכרז שאין הוא שכיח. אך, אין זה נכון, כי הרי גם זקן וזכר טרפה אינם ראויים להוליד 28. אם-כן, בודאי שהיה לרמב"ם להביא את הדין הזה. אלא הנכון הוא, שלדעתו אין הבדל בין אם הוא ראוי להוליד ובין אם לאו ובכל מקרה יש בו איסור סירוס. מכאן שהרמב"ם, הרמב"ן והחינוך סוברים, שאיסור סירוס אינו תלוי אם ראוי הוא להוליד או לא, וממילא לשיטתם אסור לנתח את אברי המין הזכריים, מטעם סירוס. וכן גם משמע מהחתם-סופר 29 שכתב : "אם מסרס בזכרות שלו לוקה, אף-על-גב דספק נקבה הוא, מכל מקום אם יבוא אלי ויאמר שהוא נקבה, נמצא שלא סירס אלא נקבה מכל-מקום חייב, שלא נתמעטה נקבה אלא איברי נקבה אימעטו, אבל איברי זכר הנמצאים בנקבה, לוקה עליה".

ואפילו לשיטת המנחת-חינוך, שמטעם סירוס אין איסור כיון שאינו מוליד, יש לדעתי, מקום לאסור הניתוח של איברי הזכר באנדרוגינוס, מטעם חובל בעצמו והסתכנות שלא לצורך. שהרי עובדה היא שכל השינויים הם חיצוניים בלבד ולא נוצר כל שינוי מהותי, כי אין אפשרות לשנות את טבעו והוא תמיד נשאר כפי שנולד. לכן הדעת נוטה לאסור סירוסו של האנדרוגינוס ולהופכו לנקבה.

ובהסתמך על דברי המגן-אברהם 30 בשם הרי"ף, שהאנדרוגינוס משתנה, פעם הוא זכר ופעם הוא נקבה, קובע בעל הציץ-אליעזר, שבהשתנות הגוף משתנה גם דינו. אבל באמת האחרונים 31 דחו דברי המגן-אברהם האלו, כי ברי"ף שלפנינו לא נמצא כזאת, וגם לא משמע ככה בגמרא ופוסקים. ובעל תפארת ישראל 32 , פירש כוונתו של המגן-אברהם, שפעם מתגבר כח הזכרות ופעם כח הנקבות, אך אין הכוונה שבגופו חל איזה שינוי מהותי 33. אכן, לאמתו של דבר נראה לי, שאין כל סברה לקבל את דברי המגן-אברהם הנ"ל, כי הרי הדין הוא שאנדרוגינוס נושא ולא נישא, ואם נכון הדבר שהוא משתנה, איך נושא אשה. ועוד הדין הוא 34 , שאינו מתייחד עם הנשים אלא עם אנשים. ואם הוא פעם אשה, איך מתירים לו להתייחד עם גברים. מכאן, איפוא שהשתנות הגוף לא יכלה לשמש יסוד להתיר הפקעתו מן המצוות.

ומה שכתב הציץ אליעזר: "אבל כשעדיף מכמה בחינות להופכו לנקבה, גם כן אין לאסור", יש לפקפק בכך. כי הנה בעל ההפלאה בספרו פנים יפות כתב, שאיסור סירוס לא גרוע מעץ פרי שאסור להשחית, ובאיסור השחתת עץ מאכל מבואר, שאם השבח מרובה על הפירות מותר לקצצו 35. לפי זה היה מקום לומר, לכאורה, שאם רוצים לסרס שור כדי שיהא יותר מועיל למלאכתו או לפטמו, אין בזה איסור. לכן הזהירה התורה במפורש "ובארצכם לא תעשו", כלומר, אל לך ללמוד היתר, שאם זה לטובת הדבר אז הסירוס מותר – אלא מכל-מקום אסור. מכאן, שאפילו במקרה שעדיף הדבר מכמה בחינות לסרס את איברי המין הזכריים ולהופכו לנקבה, אסור הדבר, לדעת הפנים יפות.

בסיכום, נראה לי, שיש למנוע לסרס את איברי המין הזכריים של האנדרוגינוס ולהופכו לנקבה, הן מחשש איסור סירוס והן מטעם חובל בעצמו ללא צורך, וגם אין להפקיעו מן המצות שעליו לקיים ככל זכר. אבל לבצע ניתוח באיברי המין הנקביים ולהופכו לזכר, נראה שאין לאסור, אם יש צורך בדבר.

ספרות והערות

1. וכן פסק הרמב"ם, הלכות אסורי ביאה, ט"ז, י', ובשולחן-ערוך, אבן העזר, ה', י"א.
2. כמבואר בגמרא, ברמב"ם ובשולחן-ערוך, שם.
3. ועיין חלקת מחוקק ובית שמואל, שם, לענין שתיית כוס של עקרין, שהאיסור הוא רק במין זכר, הן באדם והן בבהמה, אבל לא במין נקבה. וראה בספר חסידים, סימן תר"כ.
4. רמב"ם, הלכות אישות, ב', כ"ד.
5. ראב"ד, הלכות שופר, ב', ב'.
6. יבמות, פ"ג, א ; תוספתא, ככורים, פ"ב.
7. הנפקא-מינה, שאם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה, הרי זה נזיר. ונראה לי נפקא-מינה פשוטה לענין גיטין וקידושין. דלשיטה זו, שהאנדרוגינוס הוא בריה בפני עצמה, אין הקידושין תופסים ואין אשתו צריכה גט, מה שאין כן אם נאמר שהוא ספק איש, עכ"פ מספק צריכה אשתו גט. עוד נפקא-מינה לענין מקלל אביו ואמו. עיין בהגהות מלא הרועים, סנהדרין, ס"ו, א'.
8. שולחו-ערוך, אבן העזר, קע"ב, ח'.
9. כן גם דעת הרמ"א, אבן העזר, מ"ד, ה', דאנדרוגינוס הוי ודאי זכר.
10. וכך גם נפסקה ההלכה ביורה דעה, רס"ב, ג'.
11. עיין שם, רס"ו, י'.
12. עיין תורה תמימה, בראשית, י"ז, אות כ"ח.
13. ומהאי טעמא שמלין אותו, אם נכרי אנדרוגינוס רוצה להתגייר מקבלים אותו, ראה ספרי תורת הגר, פרק ב', אות י"ז.
14. שולחן-ערוך, אורח-חיים, רכ"ה, ט'.
15. בכורות, מ"א, א'.
16. עין שו"ת רמ"ע מפאנו, סימן ק"ל, פרק אנדרוגינוס, אם מתלבש כאשה, הרי זה בלא ילבש גבר שמלת אשה.
17. עיין רמב"ם, הלכות אישות, ב', כ"ה, ובהשגות הראב"ד, מגיד-משנה ולחם-משנה, שם.
18. שו"ת שאילת יעבץ, סימן קי"א.
19. שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ת, חאה"ע, סימן א'.
20. וכך משמע מלשונו של הרמב"ם, הלכות אסורי ביאה, א', ט"ו, שכתב שמותר לישא.
21. בשבת, קי"א.
22. מצוה רצ"א.
23. ועין בערוך-השולחן, אבן העזר, ה', כ"א, שאף מי שאין מצווה על פריה ורביה, מכל מקום רצון ה' הוא, שכל הברואים כולם יפרו וירבו לרוב, וכל המקלקל איברי הזרע בין מאדם בין מבהמה, חיה ועוף עובר בלאו, דמקלקל כוונתו של הקב"ה בבריאת עולמו, דלשבת יצרה.
24. שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן ע"ח.
25. מהרי"ט אלגזי, בכורות, נ"ו ; קרבן נתנאל, סוף פרק הערל ; שער השמים, מביאו החתם-סופר, אבן העזר, סימן כ'.
26. ראה : נועם, כרך ט"ז, עמ' קנ"ג.
27. כרך א', בהערות בסוף הספר.
28. עיין שו"ת אבני מלואים, סימן ח'.
29. שו"ת חתם-סופר אבן העזר, סימן כ'.
30. שולחן ערוך, תקפ"ט, סק"ב.
31. באר-היטב, מחצית השקל וערוך השולחן, שם.
32. שבת פרק י"ט, בועז ב'.
33. שוב מצאתי בחתם-סופר על השולחן ערוך, שמתרץ תמיהתו של הבאר-היטב, כי האנדרוגינוס מטיל מים במקום זכרות ונקבות, ואם כן כוננת המגן – אברהם, שפעם הוא זכר ופעם נקבה, כלומר כשהוא מטיל מי-רגלים מזכרותו הוא זכר ומנקבותו – הוא נקבה.
34. עיין תוספתא בכורים, פרק ב'.
35. ראה : בבא-קמא, צ"א א' ; רש"י ורא"ש, שם ובטורי זהב, יורה דעה, קט"ז, סק"ו.

הערת העורך: מקורות נוספים ראה להלן עמ' 175.

פורסם בספר אסיא א', עמ' 142-146 (1979), והובא באתר מכון שלזינגר.

דעתו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין בעניין אוריינטציה מינית:

שני אנשים, שניהם בעלי תואר דוקטור, ושניהם מרכז עניינם המקצועי הוא האדם, הואילו להקדיש מזמנם ולסייע לי בכתיבת שורות אלו: הד"ר (לעבודה סוציאלית) אילנה ברגר, מנהלת המרכז לטיפול מיני וזהות מינית ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, והרב הד"ר מרדכי הלפרין, רופא ומנהל המכון לאתיקה רפואית יהודית במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. ושניהם ניצבים בקטבים כה מנוגדים!

נקודת המוצא של הרב ד"ר הלפרין היא המוסר וההלכה היהודית. למושג "איכות חיים" יש בעיניו ערך חשוב, אך גם ערך זה כפוף להלכה היהודית, ומעמדו מותנה בכך שאינו עומד בסתירה לאיסורים מפורשים מן התורה כדוגמת איסור הסירוס. סירוס, במיוחד של זכרים (כלומר, כריתת האשכים) אסור, לא רק בבני-אדם אלא גם בבעלי-חיים, כשרים ואפילו שאינם כשרים. ברור, אם כן, שניתוח החלפת מין מזכר לנקבה הוא בבחינת פעולה אסורה. "ומה אם מדובר בפיקוח נפש?", כך שאלתי, והוספתי "אם האדם אומר כי הצורך שלו בהחלפת מין כה נואש, עד שהוא מאיים באיבוד עצמו לדעת אם לא יאפשרו לו להחליף את מינו?" – הנימוק של פיקוח-נפש מרכזי כמובן ביהדות, והלפרין אכן מציין כי במקרים של סכנת חיים ממשית מותרת כריתת האשכים. למשל, במקרה של סרטן הערמונית (גליליאו 22 עמ' 9), שהורמון האשכים טסטוסטרון מחמיר אותו, מותר, ולפעמים גם יש חובה, לכרות את האשכים. לעומת זאת, איום בהתאבדות מוגדר כפיקוח נפש רק במקרה של מחלת נפש, אחרת הוא מוגדר כנסיון סחיטה. סירוס של אשה (כריתת השחלות) אסור גם הוא, אם כי כאן החומרה פחותה במקצת.

"ומה מעמדו של מי שבכל זאת עבר ניתוח והחליף את מינו מגבר לאשה?" הלפרין מציין כי כאן יש מחלוקת בין הפוסקים. רוב הפוסקים, מורי ההלכה, מחזיקים בדעה שהמין נקבע באופן חד-פעמי, ברגע לידתו של האדם. ואולם יש פוסקים הטוענים כי עם שינוי הביטוי החיצוני, הפנוטיפ, כלומר – עם שינוי המראה והמבנה של אברי המין ישתנה גם מינו של האדם. אלא, טוען הלפרין, אף אם מקבלים גישה זו, עדיין יש שאלה מעשית נכבדה: האם השתלה של תותב, למשל, הריהי בבחינת שינוי בכלל, ולו חיצוני, פנוטיפי? לטענת הלפרין ברור לחלוטין שתותב מלאכותי, למשל כזה שעשוי מפלסטיק, אינו שינוי מהותי, אלא שינוי קוסמטי בלבד. אם כך, הוא מוסיף, מה צריך להיות מעמדו של מי שעבר ניתוח פלסטי? נניח גבר שעבר ניתוח לחילוף מין, ושנלקח עור מן העכוז או משק-האשכים כדי לעצב נרתיק – האם זה שינוי פנוטיפ ממש, או משהו בבחינת תותב שאין בו ממש? הגם שתותב וניתוח פלסטי אינם משפיעים, לטענתו, על הגדרת מינו של האדם, הלפרין מבהיר כי בהלכה נקבע המין על פי הפנוטיפ החיצוני. אדם שנולד כשאברי המין החיצוניים שלו הם נקביים (שפיות ערווה, נרתיק), אף אם כרומוזומי המין שבתאי גופו הם XY (מערך כרומוזומים זכרי!) ופנימה בגופו נמצאים אשכים (ולא שחלות!), אדם כזה הוא מבחינת ההלכה נקבה. מצבים חריגים נדירים כאלה מוכרים ברפואה, על רקע של תקלות ביצירה או בפעילות הורמונים זכריים בתקופה העוברית, או על רקע אי-היענות של תאי הגוף להורמונים כאלה. נדמה לי ששמעתי איזו נימת אי-נוחות בקולו של הלפרין מעברו השני של קו הטלפון כשקבע במקרה זה נחרצות, אבל אולי אוזניי הטעו אותי. אולי ציפיתי לאיזו אי-נוחות נוכח אבחנה מינית שאינה חד משמעית, לא חדה, שאינה מתיישבת בקלות עם מה שנאמר בבראשית פרק א' פסוק 27 "זכר ונקבה ברא אותם", פסוק שנתפש כרגיל כאבחנה חד משמעית, לאמור: זכר או נקבה ברא אותם, ללא מקרים של טישטוש או עירוב.

הלפרין הרגיש נוח יותר להדגיש כי בחלק מן המקרים (במצב המכונה תסמונת Swyer) לאשה בעלת מערך כרומוזומים XY יש רחם, והיא אף יכולה ללדת לאחר החדרת ביצית מופרית לרחמה. "ומה לגבי מקרים ששינוי מין מתרחש מאיליו, באורח ספונטני בגיל ההתבגרות?" הקשיתי. מקרים כאלה מוכרים גם הם בספרות הרפואית, בדרך-כלל על רקע של מופע (אלל) פגום של גן האחראי על ייצור אנזים ההופך טסטוסטרון להורמון DHT, שהוא המשרה בעובר את הופעתם של איברי המין הזכריים החיצוניים. בעניין זה לא זכיתי לתשובה נחרצת. למיטב ידיעתו של ד"ר הלפרין, במקרים אלה לא מתרחש שינוי פנוטיפי מלא, אלא שינויים אנטומיים ופיזיולוגיים חלקיים בלבד. "מה המעמד ההלכתי של גבר שבכל זאת עבר ניתוח להחלפת המין – האם מוטלות עליו חובות הלכתיות כגבר או כאישה? האם עליו להניח תפילין או להדליק נרות שבת? ולאן עליו לפנות בבית הכנסת – אל ספסלי הגברים או לעזרת הנשים?" תשובתו של הלפרין הובעה בקול שהיה בו נימת-מה של קלילות, אני מניח שמתוך תחושה (מוצדקת) ששאלה זו יותר משהיא בעיה מעשית, היא נועדה לבחון גבולות. וכך הייתה התשובה: אם החלפת המין (ולו בניתוח) איננה אלא מעשה חיצוני, ברור שמי שהיה גבר נותר גבר. אלא מאי? אם הוא יבוא בבגדי אישה לבית הכנסת לא יותר לו להיכנס, גם לא לעזרת הגברים, שהרי מדובר בפרובוקציה. אדרבא, יחליף את בגדיו, ישנה את דרכיו, אזי יתקבל בברכה.

במאמר מוסגר אזכיר כי הרב אליהו אברג'ל, אב בית הדין הרבני באזור הדרום קבע בפסק הלכה – כך פורסם לאחר שנתקיימו שיחותיי עם הרב ד"ר הלפרין – כי גבר שעבר ניתוח לחילוף מין כשר למניין – ובלבד שיטיב את דרכיו ויעשה תשובה. "ומה עם איכות חיים, האם היהדות אינה מתחשבת באיכות החיים?", חזרתי ושאלתי. תשובתו של הלפרין הייתה נחרצת: גבוה מעל השאיפה לאיכות החיים קיימים עקרונות המוסר וההלכה היהודית. השאיפה לאיכות חיים אינה יכולה לדחות איסורים שמקורם בתורה. למשל – הדגים הלפרין – אם אתה חושק באשת שכנך, גם אם איכות החיים שלך נפגמת עקב כך, ודאי שהניאוף אסור; חד וחלק. ובכל זאת הוספתי להקשות: "אם נניח (ויש מחקרים המצביעים על כי הנחה זו מבוססת) הזהות המינית של האדם נקבעת על ידי איזה מבנה מוחי מוגדר, השונה באופן ברור בין גבר לאישה, וכי במוחם של גברים המבקשים לעבור ניתוח להחלפת המין למבנה זה דגם נשי מובהק, מה אז?" כאן הזכרתי כי למרות הגישה המסורתית, לפיה מוות נקבע על פי דום-לב והפסקת הנשימה, יש רבנים שהשתכנעו לקבל את מות המוח כסימן למוות (אם לא כן אין תרומות של לבבות, כבדים וריאות של נפטרים). "הווי אומר", הוספתי, "שהמוח הוא שקובע חיים ומוות, ולא האיברים הפריפריים – הלב ושרירי הנשימה. מדוע, אם כן, המוח לא יהיה קביל גם בקביעת המיניות?" וכך השיב לי הרב ד"ר הלפרין: "לכל אדם נורמלי דחפים רבים המושפעים, בין היתר […] מאלמנטים אנטומיים, פיזיולוגיים וגנטיים. התורה מתירה היענות לחלק מדחפים אלה ואוסרת, בתנאים אלה או אחרים, היענות לחלק אחר. במילים אחרות, עצם היות מקורו של דחף מסוים גנטי או אנטומי, איננו כשלעצמו סיבה לביטול האיסור [ … ] בדיוק כמו שדחף פדופילי חזק איננו מצדיק ביטול הגבלות מוסריות או איסורים חקוקים, למרות שגם לדחף פדופילי יש גורם גנטי ואולי גם שינויים מבניים מוחיים".

ועוד הוסיף הלפרין: אדם שבמוחו טבועה ההרגשה שהוא מלאך, או ציפור – האם טביעה מוחית זו שלו תשנה את המין-הביולוגי שלו, מאדם למלאך או לציפור?! אכן, זהו נימוק חזק, אך אולי חזק מדי, אד אבסורדום. שהרי התחושה "אני ילדה-נערה-אישה" טבועה במוח של כמחצית מאוכלוסי העולם, כך שאיננה כה אבסורדית, ו"טעות" במקרה זה מסתברת ביותר, כמו שאר הפגימות באחדותה של "עסקת החבילה" המהווה את המין, כולל אנטומיות ופיזיולוגיות. ובנוסף: תחושה זו היא, לפחות חלקית, בת מימוש (תוך שימוש בהורמונים, ניתוחים וכו'), בשונה מן התחושות הובאו לצורך הטיעון – מלאך וציפור.

מובן שכל אדם, וכל קורא, צריך לשפוט באיזו מידה משכנעים אותו טיעונים אלה, ולקבוע בעצמו איזה משקל הוא מקנה בנושא הטרנסקסואלים לשיקולים מוסריים, דתיים והלכתיים. ואולם בנקודה אחת נותר, לעניות דעתי, איזה קושי לוגי גם במסגרת ההלכה והגישה הדתית: מדוע בכל זאת המשקל בקביעת המין על-פי ההלכה מונח על איברים פריפריים אחדים (שפתי הערווה והנרתיק; "איבר המין הזכרי" – הזקפין, ושק-האשכים) מבלי להתייחס לאיברי המין הפנימיים, מבלי להתייחס לאופי בלוטות המין הפנימיות (שחלות או אשכים), מבלי להתייחס למין הגנטי-כרומוזומי (וכל אלה אינם נוגעים לטרנסקסואלים – אנשים החשים כי מינם האמיתי שונה ממינם הגופני), וכן – מבלי להתייחס למין ולמגדר (ג'נדר) הטבוע במוח (וזה, כך נראה, המקרה של הטרנסקסואלים)?

עולם המושגים והשיקולים של הד"ר (בעבודה סוציאלית, עם התמחות בתחום מיניות האדם) אילנה ברגר שונה תכלית שינוי. הגורם הרלוונטי בעולמה המקצועי הוא רווחתו המרבית של הפונה אליה. היא שוחחה איתי על צורך עז, על תחושת בדידות ואי-ידיעה, על חששות; היא תיארה בפני תהליך ממושך של ליווי, הדרכה, בחינה אישית של הצרכים, האפשרויות; דיברה איתי על אורך רוח, זהירות, פתיחות, אמפתיה והרבה-הרבה קשיים.

המוסדות וחילופי מין

משרד הפנים בתגובה לפנייתנו: "כל אדם שמביא החלטת בית משפט או מוסד רפואי מוכר, פקיד המשרד משנה את רישום המין שלו בהתאם לבקשתו".

משרד הבריאות: ניתוחים לשינוי מין יעשו לטרנסקסואלים; כטרנסקסואל ייחשב מי שעומד בקריטריונים המקצועיים התקפים. ניתוחים כאלה בוצעו בעבר בבתי-חולים ציבוריים בלבד, כיום ניתן לבצעם גם בבתי-חולים פרטיים. בבית חולים המבצע ניתוח לשינוי מין תתמנה ועדה שחבריה: פסיכיאטר בכיר, מנתח פלסטי בכיר, פסיכולוג קליני, אורולוג ואנדוקרינולוג.

תנאי סף לביצוע ניתוח שינוי מין: המועמד לניתוח חי בזהות המין הנגדי, שאליו הוא מבקש להשתייך בעזרת הניתוח, לפחות במשך שנתיים. לפני הניתוח על המועמד לקבל טיפול הורמונלי פרק זמן אותו תקבע הוועדה בכל מקרה לגופו. המועמד יעבור הערכה על-ידי פסיכיאטר ופסיכולוג, שמטרתה לבדוק את מצבו הנפשי.

מתוך אתר המכללה האקדמית לחינוך גורדון