לכבוד היום הבינלאומי לניראות טרנסית שחל היום, ל', חבר בקבוצה של ארגון חברותא משתף ברגשות ובמורכבויות של להיות טרנס
ל' פעיל חברותא
אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו – אבות פרק ד, משנה כ
אני לא מתיימר להגיד איך זה מרגיש להיות טרנס, או להיות דתי. אני מתיימר לומר איך שאני מרגיש, ואני בלבד.
"אני לא מתיימר להגיד איך זה מרגיש להיות טרנס, או להיות דתי. אני מתיימר לומר איך שאני מרגיש, ואני בלבד." היום הבינלאומי לניראות טרנסית
כשהייתי קטן לא ידעתי הרבה. בקושי עברית בסיסית. מילים כמו מורכב, תמסח והרגל טרם נכנסו לי למילון. מילים של מבוגרים, אתם יודעים, ורק כשאבין אותן זה יהיה רלוונטי אליי. אולי חוץ מתמסח, שעד היום זה לא רלוונטי.
בלתי אפשרי, אסור, לא מתאים – את זה לימדו אותי מהתחלה. אסור להרביץ לאחרים, בלתי אפשרי ללכת באוויר, דברים בסיסיים כאלה שטוב לדעת.
הלכתי עם כיפה ולפעמים ציצית, מסופר קצר וגדל לתוך עולם מופלא. שמחת תורה זה החג שלי עם נשיקות לספרי תורה ופילוח סוכריות מהמתפללים.
ואז המילים אסור ואי אפשר הפסיקו להיות הוראת שעה והפכו לחלק מחיי. לא עוד מכנסיים בפומבי ובטח שלא כיפה, גורשתי לחלק האחורי של המחיצה, דבוק בין חצאית לשעשאה כרצונו.
אבל זה לא דרמטי כמו שזה נשמע, כי אני ילד שרק למד לקרוא וגילה שמה שחשוב זה כיצד החמישייה והכלב ייחלצו מהפושעים, והאם ניסע לירושלים לשבת.
ככל שגדלתי בגרו גם הנושאים, צ'רלס דיקנס על כוס תה (תמיד הייתי קשיש ברוחי) ומנגד – הרצאות של מורות (בכיתה רק של בנות, כמובן) כמה הצניעות חשובה ומה מקומה של בת ישראל (רמז, לא בלימוד תורה או במגרשי הכדורסל). ואז זה כבר חודר מבעד לשכבת ההגנה של "תתעלם", מתיישב מעל החדר השמאלי של הלב ולא זז משם לעולם. כי כבר אתה בת גם למעשה, וזה היחס שתקבל מכולם. עם תלי תילים של הסברים למה זה בעצם דבר טוב ומדוע כל חיוב או פטור ממצווה זה בעצם המורכבות המדהימה במקומה של האשה בזה העולם ובזו התורה.
אבל אני לא התקשיתי בקיומה של אישה, אם כי היו ועוד יש לי השגות על האופן בו היא הוצגה ומקבלת יחס לפחות בחלק העולם בו התחנכתי אני. התקשיתי בקיום כאשה. הדבר הרגיש לי מאולץ בעל כורחי, לא קשור ולא הגיוני.
איני מקל במילה הרת גורל כמו התעללות, אבל זה מה שזה היה, ובלא אשמים. לא אמא שרוצה שאתלבש טוב לשבת כיוונה לגרום לי סבל כזה, ולא הגוף עצמו שהפקודות שהוא קיבל היו לגדול באופן מסוים ולא אחר.
אבל בשביל לסבול לא צריך אשמים. וכשכולם עלו על יצועם ותהו איזו רוח נכנסה בי, אני נשארתי ער חיפשתי תשובות. בתורה עצמה, במפרשים, בהלכה. מצאתי שם חיבור מופלא שרק העצים את הפער בכל נושא הקשור למגדר וחובתו. הייתי כגבר אין אייל, כתולעת ולא איש.
מה שהציל אותי היה, במילותיו של דן סימונס:
"Luckily, even as a young man not yet become himself, John Bridgens had two things besides indecision that kept him from self-destruction – books and a sense of irony."
המוח הוא איבר מופלא, והפעיל את סמכותו על גופי ללא הקברניט. התנתקתי מהחברה ומהמציאות ומצאתי נחמה בספרים, בערך. הרי טריגרים יש למכביר, וכל אחד מהם הכריח (ומכריח) לחזור למציאות ולהרהר בה – זה יכול להיות משפט שולי בספר פנטזיה או תיאור רגשותיו של גיבור או גיבורת הספר: האם למשפט זה יש ערך בחיי? האם הוא צופן את הקוד לפענוח התעלומה שהיא החיים? האם הוא מציג נקודת מבט אחרת שאם אאמץ אותה, אולי אגיע אל המנוחה והנחלה?
לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין שמחשבות כאלה הינן ערובה לחיבוט הנפש וחוסר שלווה. חיפוש בלתי פוסק אחר זהות, אחר האופן בו אוכל להגיע לשלום עם העולם שסביבי.
אם לסכם זאת אחרת – הייתי אדם שלם בזכות עצמי, אבל בקנקן הלא נכון.
וכל אותו הזמן הסביבה רואה אותך משתנה לרעה, קצר רוח, עצבני, שונא ולא אוהב. איך תסביר להם מה שאתה בקושי מבין בעצמך? ואתה צריך לחייך, להגיב במקומות הנכונים, לא לכעוס על דברים שלכאורה לא היו אמורים להקפיץ אותך.
וכשרק אתה נפתח אז בעצם לא מבינים מה רע לך בקנקן היפה שלך, ואפילו אני מרגיש קצת לא נעים שככה אני חושב על מי שנתן לי את הקנקן במתנה ובעצם לא חייב לי שום דבר.
"אם לסכם זאת אחרת – הייתי אדם שלם בזכות עצמי, אבל בקנקן הלא נכון" (Oriel Frankie, pexels)
ואני מתעקש על שלי, ואומרים לי זה יעבור והרבה בנות לא אוהבות את עצמן. ואני מאוהב בעצמי הרי, אז פספסתם את כל הפואנטה. ואני שומע בתיכון (לבנות בלבד, כן?) שאף בת אחרת לא חושבת כך ולא מרגישה כמוני, גם זאת עם הביטחון העצמי הרעוע, כי הרי זה נובע ממקום שונה לחלוטין.
אז אני הולך בשלי, מתחיל לשחרר פה ולשים גבולות שם. מתעצב לאט לאט, בלא כוונה או יעד מסוים, רק הולך אחר מה שנכון. הקול הזה שמהדהד בראש ומחמם את הלב, ובעיקר יודע לפניי אם ההחלטה הזו תהיה נכונה או לא. ובתהליך הזה של בניית הזהות והרכבתה אני לא מוותר על אלוקים, לא על התורה ולא על המשפחה. אז ההתקדמות איטית מאד, רצופה בדיונים ואסטרטגיות, חדר מלחמה של ממש, אילו חיילים אקריב ואיזה מחיר ישלם הצד השני? כי אני לא מסתפק בלצאת חי מהמסע, אני מתכנן לעשות אותו עם כמה שפחות קורבנות.
אני עוד רחוק מקצה המנהרה, אבל רואה כבר את האור. האם באמת אגיע לסוף המסע כמו שאני מקווה? כמה צלקות עוד אאסוף בדרך, כמה יקרר עמלק את האמבטיה והאמפתיה שלי לעולם, לאלוקות?
הנה איך שאני מדמיין את היציאה שלי מאפלת המנהרה: בנוי ושלם עם העולם ועם עצמי, משפחתי לימיני ושכינת אל מעל לראשי.
