זיו יעקב מולד

בזמן שחיכיתי לרכבת הקלה אחרי חצות ליד מתחם קניות סרוח משתן וסיגריות החלה לעלות בי מחשבה. הייתי מוקפת בצעירי ירושלים השורצים ברחבי כיכר ציון ומדפקים על אנשים בבקשת סיגריה. והם עומלים שעה שעה על ספסלי העיר ומחכים שתבוא ישועה שהיא דבר מה מעניין. הם צוחקים ונהנים ובשלהם עם כוסות שתייה ביד מריבר וארומה ושאר מסעדות. מעל הכל בלט שהם נינוחים. הם לא מכווצים ליד עמוד ומתפללים שכבר תבוא הרכבת ומתפללים שהיא תיסע מהר כדי שכבר יוכלו להגיע הביתה בשלום. האורות הכתומים שמרצדים על המסך מקרבים את הגאולה, 5, 4, 3, והרכבת עודנה מבוששת לבוא, ואני מסתכלת על השעון שעונה 1:27 ומרים את הראש להסתכל ימינה שמאלה ושוב אל השעון וחוזר חלילה. מתפללת שאני מספיק "עוברת" עם המסכה כי הלילה זה לא הזמן להיפצע. הרכבת גולשת לתחנה ואני עולה, ושוב תפילה קטנה שאלוהים יעזור לי עם הנוער הירושלמי הקט הזה שלא חטא כי לא ראה קוויריות או שלא חטא שהסתובב ביום חמישי אחד במרכז העיר ונתקל בי. שאלוהים יעזור.

ובעודי נשען על אקורדיון הפלסטיק אני רואה בזווית עיניי שני נערים חרדים בוהים ומתלחששים מתחת למסכה. אני ממוללת בשיערי ומגבירה את עוצמת הקול של אדל, האד נו טיים טו צ'וז וואט איי צ'וז טו דו אז אלוהים גו איזי און מי. הם יורדים בתחנה המרכזית ברוך ה' ואני ממשיכה הביתה. עולה במעלית פותחת את הדלת, נכנסת לחדר, יושבת על המיטה ונושמת. שרדתי עוד לילה. אלו החיים כרגע וכנראה לעוד זמן מה. זה המחיר הזול ביותר של חוסר נרמול, של קוויריות במחשכים.

קוויריות איננה חייבת להיות מאחורי הקלעים בהכרח כי יש לה חיי לילה מסקרנים. אין צורך לשמר את הסוד והרומנטיקה של המסתורין, של הדחוי, של הבלתי נראה שתמיד נמצא. פוזה, פריז בוערת, פרסיליה מלכת המדבר, סיפור אהבה בשלושה חלקים, מרוץ הדראג של רופול הביא אותם אל המיינסטרים או לפחות את האפשרות של המיינסטרים להכיר. אך גם לכל התיאורים הללו בתרבות הפופולרית חסר משהו. בפוזה ובפריז בוערת כולםן מתיםות בסוף מאיידס וחייםות בעוני דחוק, פרסיליה מלכת המדבר אולי מצויינת אבל גם בה לא חסרים דימויים של אלימות קשת יום, סיפור אהבה בשלושה חלקים (האהוב עליי ביותר) על אף שהוא פורץ דרך רעיונית מכיל בתוכו גם טרגדיה שראוי לבכות מולה בכל צפייה מחדש ומרוץ הדראג של רופול הוא אולי הכי ורוד ומהנה אך גם בו לא חסרים תזמונים של דרמה וטרגיות. אין לאן לברוח. טרגיות החיים הקווירים נוכחת.

חלק מהביטויים התרבותיים שהבאתי בכלל מתוארים בידי א.נשים מהתרבות המאז'ורית ובהם לא אתעסק כי אלו לא בחירות שלנו. לעומת זאת תרבות מינורית, איך היא בוחרת להציג את עצמה? בפנינו מוצבת השאלה המהותית כיצד מציגים תרבות של חברה מינורית לחברה מאז'ורית? אם אנסה להמשיל, בסדרה הכתר יש שתי דמויות שבתחרות אינסופית, אליזבת ומרגרט. אליזבת-מה שאנחנו רוצות להיות, הפנטזיה, מי מנוחות, הבכורה, האלגנטית, המוקפדת, הצפויה, היציבה, המסורתית, רסטינג ביצ' פייס. לעומתה מרגרט-מה שאנחנו באמת, המציאות, הטראגית, הצל של, הפרועה, הנהנתנית, הלא צפויה, הארסית, המתחדשת, המקסימה, הרופפת. שני ייצוגים תרבותיים שאין בכיר מביניהם, אין ראוי מביניהם, כל אחד משיג דבר אחר. זוהי השאלה המהותית שהתרבות המינורית ובמקרה הזה התרבות הקווירית צריכה לשאול את עצמה, האם אני מציגה את צדדיי האליזבתנים או המרגרטנים? האם אציג את המציאות כפי שהיא כדי לדבררה לחברה המאז'ורית (וגם לשמר את ההיסטוריה עבור עצמי) או האם אני בונה ייצוגי יעד שאליהם אני רוצה להגיע? מה ראוי יותר שהחברה תסיק לגביי? החברה איננה יכולה להכיל בתוכה מדי מורכבות כלפי חברות מינוריות, המקום לייצוגים איננו רב.

המתח שבין הסירוב להיות חלק איזוטרי אך מעניין ברצף האנושי המתגלה אחת לכמה זמן מתוך האפלה לבין להיות חלק מהחברה הכללית ולהישכח לחלוטין בים הא.נשים קשה. אנו נלחמות על כל אפשרות להראות, כל מסכה צבעונית בבית כנסת, כל חצאית באוטובוס, כל כיפה בין שתי צמות שזורות בריקודגלים, כל הפצה של נראות במקומות בהם גדלנו ובמקומות אליהם נלך. המלחמה הזו יוצרת הקפדה יתרה, התבטאויות מבוקרות, וויתור על העצמי, היחיד נמחק אל מול הרצון ליצור נרטיב קולקטיבי, אם אני אכשל המאמץ של הקהילה ייכשל איתי. לא זאת אבקש, ההקפדה על עצמנו איננה מאפשרת פריחה, מיצוי יכולות, הגשמה, אותנטיות. זהו עוד מחסום של החברה המאז'ורית, הסטנדרט הכפול והמכופל, עלינו להיות מושלמיםות וראוייםות להיות שווי זכויות כמו החברה המאז'ורית. יש לעמוד בכל כך הרבה, יש לרצות כל כך מעט שאין בכלל מרווח נשימה להיות בני אדם. 

אחת הדרכים "לנצח", להשיג השיגים, להתמקם במערכת היא להשתמש בה. תרבות קווירית חיה פנטזיה, נשפים, קטגוריות, קאמפ, הכל מחזיק את הפנטזיה, אבל לא בחלל הציבורי. כל אירוע של הקהילה נסתר מהעין, אפילו המצעד המסוקר ביותר-המצעד בתל אביב איננו קיים באמת במרחב הישראלי. בסופו של דבר בין הציבור ובין המצעד יש עדשה מעוותת. יש תקשורת המחברת בין מה שהציבור מבקש לראות לבין סצינות מסוימות באירוע. כדי לפרוץ את היחס הזה עלינו לצאת ולהיות. לחיות את הפנטזיה במציאות, להיות המציאות ולא הפנטזיה הרגעית, להגדיר מחדש את הגבולות של מציאות ודמיון. נכפה עלינו להיות שוליים? לא בהכרח, אבל אם כבר אנחנו שוליים אז כדאי שנהיה בולטים- שוליים עם נוכחות ועוצמה. עלינו לגלם את הבורגנות והעושר מעבר לגבולות שלנו. קטגוריות בנשפים השתמשו בהמשגה של החברה המאז'ורית לכדי אידיאלים קווירים. הרי מה זה extective realness אם לא הרצון לגלם את התפקיד של מנהל בחברה מאז'ורית עם הגשמה קווירית מינורית. עלינו לכפור בפרדיגמה "איננו יכולות לגלם את 'המנהל' מחוץ לנשף" ולטעון- אנחנו כן יכולות להיות הגילום של ההוויה 'מנהל', ללבוש חליפה, ללכת מהר, לעטות שעון יפה. אין זה אומר שאני עובד כמנהל בחברה גדולה אלא שאני מסוגלת להיות בתפקיד החברתי: מנהל, להיות מרשימה, להיות אחראית על עובדים אחרים, לנהל. מול היכולת להיות, מול הגילום של התפקיד החברתי עלינו להבין שיותר מהחובה להוכיח לחברה עלינו להוכיח לעצמנו. יותר מ"אני יכולה להיות מנהלת שלך" אנחנו חייבות להיות מסוגלות לומר לעצמנו "אני עצמי מסוגלת להיות מנהלת בעולם". החליפה שלי שווה את הכסף שאשקיע בה כי זהו לא משחק, זוהי לא תחפושות אלא הקיום; זוהי גאולה צרכנית כפולה ומכפולת. מצד אחד החפץ הממשי שאני בעליו ובו יש את האמירה שקניתי בכסף לא מועט דבר שאני מאמינה שאני שווה את הסכום ששילמתי עליו ומצד שני יציאה משוליים צרכניים במובן הפיזי. אם א.נשים קווירייםות יתחלו להופיע בחנויות תכשיטים ובגדים החברה תצטרך להתמודד עם המציאות לא דרך עדשה מעוותת שמסננת את מה שהיא רוצה, היא תקבל את כל הקוויריות המורכבת לפנים. לא עוד סצנה ספציפית ביום שישי חם אחד ביוני בתל אביב על המסך אלא אינסוף היתקלויות בכל מקום. הנכחת הקוויריות במקומות שעד עכשיו קוויריםות לא נחשבו בעיני החברה כראויות עליהן ואף יותר מכך הםן עצמן לא חשו די מספיקיםות ונאלצו להגדירן "פנטזיה". 

אחד הסימפטומים של קוויריות במחשכים הינה המחשבה שאני נדרשת להישאר במחשכים, שחלק מהקסם שבי הוא שאני נסתרת ונחשפת בהבזקי פנסים בלילה. הרומנטיקה הזו כלפי הסוד, הלא נגלה, המוחבא, ידע שרק לי יש וברשותי להפיץ, מסוכנת. אכן יש כוח להיות חברה מינורית להיות ריזום בכל תחום, להיות תמיד נוכחת לא מוגבלת ויודעת את מה שהחברה המאז'ורית אינה יודעת אך המחיר גבוה אלפי מונים מהתמורה. 

אני לא מחוייבת לקנות יד שנייה ובשיין ורק מה שמחוסל או במבצע מטורף. אני יכולה להשקיע כשיש לי את האפשרות בדבר שאני ממש רוצה כי אני שווה את השקעה. הגיע הזמן לגלם את הפנטזיה בדמות מציאות, להמירה בקיום אמיתי, אמנם נוותר על האגדה הזו אך אני מאמינה ביכולת שלנו ליצור אגדות חדשות. זוהי קריאה רדיקלית להיות נוכחת במרחבים מאז'ורים ולהשתמש בהם, לנצל אותם, לשאוב מהם כוח, לקרוא תיגר על הדחייה למחשכים. זוהי קריאה להאמין בעצמנו, בחלומות שלנו, ביכולות שלנו, ברצונות שלו. די לתודעת החירום התמידית, פעם בכמה זמן מותר להנות לצד הטרגיות של החיים. אינני חייבת לתת דין וחשבון לאף אחד, אינני מושלמת, לא הקניות שלי מעלות את ערכי ולא את יופיי אבל מותר לי. לא שרשרת פנינים תהפוך אותי להיות יותר 'אישה', זה טבוע בי, אבל מותר לי להזכיר לעצמי שאני כן מספיק 'אישה' כדי ללבוש שרשרת פנינים אמיתית. אני מספיק כדי להמשיך את שרשרת המסירה הנשית היהודית ואני מספיקה כדי להתחיל ירושה חדשה בדמות שרשרת פנינים. ועל כן ליום הולדת 19 שלי אני אקנה שרשרת פנינים. אני אגלם את הפנטזיה בצורה הכי עשירה ושופעת ועדינה וקלאסית שיש.