יום הכיפורים הוא היום השמח בשנה והיום העצוב בשנה. אפשר לעדן ולומר – היום המרומם בשנה והיום המשפיל בשנה. המערבולת הרגשית הזאת ששמה יום כיפור באה לידי ביטוי גם בהלכות החג. מצד אחד – צום, תענית וסיגופים, ומאידך- בגדי לבן, איסור מלאכה, תפילות חג. יש כאן ערבוב של יום חג ויום אבל. שמחה וצער. כלשון הפסוק: 'וגילו ברעדה'.
הצער וכובד הראש – לכאורה מובנים מאליהם. יום של גזר דין ובקשת כפרה הוא יום קשה. בחוויה האישית שלי האדם לא פועל בחלל ריק, והעולם לא מתנהל באופן פנימי בלבד, והתודעה שישנו בוחן כליות ולב שצופה ובוחן ומכוון וגוזר היא חוויה מטלטלת.
אז מנין השמחה?
הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך, מרבני גרמניה, ושנספה יחד עם משפחתו בשואה, עסק בשאלה מדוע יום הכיפורים מרומם אותנו. דבריו עובדו בידי מאיר סיידלר, מרצה בן ימינו באוניברסיטת בר אילן, ומכיוון שהדברים יפים בעיני, אביא את חלקם בלשוני שלי.
הרב קרליבך מציע שלוש תשובות לשאלה מדוע שמחים, או מה מרומם ביום הכיפורים, ואם נמצה אותן בשלוש מילים, נאמר: הקהל, א-לוקים, והווידוי.
הרב מסביר על עוצמות המפגש עם הא-לוהי ועל נשל הנחש של חטאינו המוסר בעת הווידוי. אני בוחרת להביא מעל דפי גיליון זה את דבריו על הצלע הראשונה והבסיסית במשולש – הקהל.
הקהל הוא הציבור הקדוש שמתאסף לתפילות יום הכיפורים. גם בישראל המודרנית של היום ואפילו בתל אביב, למרבה ההפתעה, נושא יום הכיפורים אופי ציבורי. התחושה היא שגם מי שביום-יום הוא אינדיבידואליסט או סתם מרוחק מן הציבור מבקש ביום הכיפורים לחבור לאנשים נוספים ולעשות איתם את היום. לכן בתי הכנסת מתמלאים, לכן קמות קהילות ליום אחד בשנה, לכן אנחנו מדגישים שמותר להתפלל עם העבריינים. יש איזו דינמיקה מעניינת בבתי הכנסת: תחושה של אנשים שיוצאים למסע משותף, מבלים יחד במרתון של תפילה שעות ארוכות. עם הזמן אתה מתיידד עם הגב של היושב לפניך, מזהה את הקולות השונים של כל המתפללים שלצידך. בסוף יום הכיפורים כמעט תמיד ישנה איזו פמיליאריות בסיסית של אנשים שעברו משהו ביחד. ולזה אפשר לקרוא ציבור. קהילה.
גם ברמה המחשבתית – המקורות היהודיים מלאים בהבטחות שניתנו לכלל ישראל בהיותו ציבור. אינה דומה הברית שכרת ה' עם כל אחד ואחד מאיתנו בחורב (אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם) שהיא ברית שתלויה בבחירותיו ובמעשיו הטובים של כל אחד ואחד; לברית ולהתחייבות הכללית של הקב"ה לעם ישראל, ולכל מי שיכניס את עצמו לציבור זה. הרב סולובייצ'יק, באחת מדרשותיו המפורסמות שדרש לקראת יום הכיפור ומופיעה בספרו 'על התשובה', מבחין בין וידוי היחיד לווידוי הציבור שנאמרים שבע פעמים לאורך יום הכיפורים בבית הכנסת. את וידוי היחיד אנחנו אומרים בלחש, ובלשון רפה: 'אנא תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו', ואילו בחזרת הש"ץ מוסיף שליח הציבור גם לשונות של תביעה: 'זכור אשר נשבעת להם', 'עשה עמנו כמו שהבטחתנו'.
לציבור מובטחת כפרה. זו משמעות הברית שכרת א-לוקים עם אבותינו, וזו זכות האבות שעומדת לנו לדורי דורות. באותו אופן מסביר הרב סולובייצ'יק את המנהג התמוה לשיר בקול רם ועליז את הווידוי הציבורי. לכאורה – את הווידוי צריך לבכות, או אולי ללחוש. מה לווידוי ולשירה? יש כאן אינטואיציה ברורה של הציבור, לדעת הרב סולובייצ'יק, שבהיותנו יחד, נכנסים תחת הגדרת כלל ישראל, אנחנו כבר לא מתחננים על נפשנו חסרי אונים. לציבור, לכלל ישראל, תמיד מובטחת מחילה.
הקתרזיס הזה של וידוי על החטאים, יחד עם ההתרוממות אל הא-לוהי באמצעות צום, עינוי ואמת – כל אלה בתוך קהילה שלמה שמחזיקה אותנו ולא מאפשרת לנו ליפול – כל אלה יעשו את יום הכיפורים ליום שיש בו גם הרבה שמחה, סליחה וכפרה.
גמר חתימה טובה לכולנו ולכל ישראל.
–
ד"ר חנה פרידמן היא ממקימי קהילת יחד בת"א ומנהלת תוכנית צופי"ה לבנות בתיכון צייטלין. הדברים הם עיבוד של דרשה שנשאה לפני מספר שנים בפתח יום הכיפורים בקהילת יחד.
–
בעלון זה:
כוחה של קהילה – דברי פתיחה
אנו קהלך ואתה חלקנו מאת הרב אלקנה שרלו
להתפלל עם העבריינים מאת נדב שוורץ
וישתחוו לפניך כל הברואים מאת הרב בני לאו
קהל, קדוש מאת חנה פרידמן
מחוץ לגדר? מאת אבנר רנד
על דעת הקהל מאת אליק אוסטר
שיר: עִמם מאת דני בוקובזה
