עכשיו כשפסח נגמר אני יכול להגיד שעשיתי יציאת מצרים פרטית משלי. ניקיתי כל פיסת חמץ מהלב, ואני מוכן לשלב הבא. לכל חג ביהדות יש סימן משלו, משהו ללמוד ממנו. הפסח הזה, בערב חג שני של פסח, רגע לפני קריעת ים סוף, ישבנו- עידן, הבנזוג שלי, רועי- חבר שהוא יאחתי על מלא ואני- ויצאנו ביחד ממצרים, כל אחד משלו וכולנו יחדיו.

המילה הגדולה הזו, האירוע הגדול והיקר הזה. עזבו רגע מאבקים, הכרה מהמדינה, הפלות של הצעות חוק לברית זוגיות וחתימה ברבנות. לא מה זה אומר לאנשים אחרים, אלא מה זה אומר בשבילנו-הומואים בחיים קהילתיים דתיים ומוקפים סטרייטים, לא עלינו.

בתור טרנסית בעצמי, שלמדה במוסדות דתיים, אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות. מדובר פה בקריאה לחרם. חרם וכעס שמופנה כלפי ילד שהדבר היחיד שהוא עשה לא נכון הוא להיות שונה. מדובר בתנועת נפש אלימה ואינפנטילית של כעס על האחר והשונה רק משום היותו שונה שכאשר היא נעישת בידי מבוגרים קל וחומר בעלי כוח פובלציסטי היא רצחנית. מדובר בהמון זועם שמשתלח בילד כי מה? כי הוא נולד אחרת?