כ״ו בסיון ה׳תשפ״ב (25 בJune 2022)

"צמיד ליבי ממעמקים"

יש ימים שמשתבשים לך בצורה שאתה לא מבין איך זה קרה.

אתמול היה יום כזה, מוזר, שנגמר בדרך שלעולם לא הייתי מנחש שאפשרית.

אבל הוא נגמר בכזאת הפתעה שהתיישבתי מיד לכתוב למרות שהשעה הייתה 03:00 לפנות בוקר.

אחרי יום ארוך במשרד, אני מגיע לפגישה שמתעכבת בשעה וחצי. אני מסיים את הבירה, קם כועס ועוזב את המקום. מפעיל GPS ומתחיל את הנסיעה. פתאום אני קולט שאני לא שומע את ההוראות, הוויז שוב קרס כמו שהוא עושה הרבה לאחרונה. אני מוצא את עצמי ברחוב לא מוכר במרכז בת ים. פונה שמאלה ברחוב הראשון ועוצר בזהירות בצד כדי להבין איפה אני. פותח את הוויז ומכוון אותו שוב הביתה, מתחיל את הנסיעה מקשיב להוראות. ואז אני נעצר בחריקת בלמים, אני פתאום מבין שאני במקום מוכר מאוד.

הלב שלי דופק בעוצמה, ותחושת חום והתרגשות עולה במעלה גרוני. אני נעמד מול בניין ישן, שלט מואר מסביר לי שאני במקום הנכון. אני חוזר בזמן, אני שוב הילד החרדי בן ה12 שביקר בבית הזה פעם אחת לפני 26 שנים והוא זוכר את כל רגע מאותו היום.

אי שם באשדוד של שנות ה90 בתלמוד תורה חרדי הביאו מחנך צעיר ונעים הליכות ללמד אותי כיתה ו'. האיש ידע להקשיב והיה המחנך האהוב עלי ועל כל תלמידיו. בסוף שנת הלימודים אני זוכר שבכינו בידיעה שהוא לא ילמד אותנו יותר. הוא הבטיח להמשיך להיות קשוב ושנוכל תמיד לבוא לבקר אותו. כמה קינאתי בתלמידיו החדשים שהם זוכים לבלות איתו את רוב היום. ואת המורה החדש שהגיע ללמד אותנו בכיתה ז' האכלנו מרורים.

כתבתי לו מכתבים והייתי מקבל ממנו תשובות ותשומת לב שאפילו מהורי לא קיבלתי. אני חושב ששמרתי את המכתבים האלה שנים אחר כך. באמצע-סוף כיתה ז הסוד שלי התגלה! נתפסתי חוקר את המיניות שלי עם תלמיד אחר. השמועה פרחה בשניות ומיד הוחרמתי, תוך שעה נקראתי אל חדר המנהל ונחקרתי. סולקתי מבית הספר ומהקהילה החרדית שבה גדלתי. ואז הוא הגיע שוב ועשה בדיוק את מה שהוא ידע הכי טוב לעשות. הוא הקשיב לילד העצוב והמבוהל, הוא חיבק אותי כשבכיתי, הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר ושהוא יעזור לי למצוא בית ספר אחר. הוא היה המורה הטוב שהוא היה תמיד.

השנים עברו, תקלה בGPS ופניה לא נכונה העמידו אותי בפתח ביתו, רגש נוסטלגי חמים מילא את גופי והסקרנות גרמה לי לרדת מהאופנוע. חשבתי לעצמי אני רק אבדוק אם שם המשפחה עדיין נמצא על תיבת הדואר. אני נעמד בפתח הבניין מסתכל על תיבות הדואר, השם גבאי נמצא שם, אבל יש לידו עוד שם או שניים. אני מניח שהוא עבר דירה לפני שנים וניגש חזרה אל האופנוע מניע ומתכונן להמשיך בנסיעה.

רכב ישן נכנס אל חנית הבניין בזהירות. אני חושב לעצמי היי בחור חרדי אולי הוא יודע לאן השכן החרדי שלו "הרב גבאי" עבר, לא יזיק לשאול. אחרי הכל זה הרב שהיה אלי כל כך טוב, היחיד שבאמת הקשיב לילד אומלל. אני מחכה בסבלנות שיצאו מהרכב, ואז אני שואל, "סליחה, יש לי שאלה ממש מוזרה". הם מסתכלים עלי בחיוך ואני שואל, "אתם יודעים אולי אם הרב גבאי עדיין גר פה?" הגברת מסתכלת על ואומרת כן הוא גר פה, אני מביט בה ואז מסתכל על הגבר בזקן הלבן הלב שלי דופק, "רגע זה במקרה אתם?" ואז אני שומע את הקול הרך והענוג של האיש הזה עונה כן זה אני.

דמעות מציפות את גרוני ואני לא מצליח להוציא מילה מהפה. אני נעמד, מוריד את הקסדה ואומר בקול חנוק מדמעות: "הרב בטח לא יזהה אותי אבל שמי תומר, הרב הוא האיש שהתייחס אלי הכי יפה בתקופה הכי קשה שעברתי בתור ילד. והוא היה המלאך שלי ואין לי מילים להגיד לך תודה. הנה אני עומד כאן גבר בן 38 ובוכה מהתרגשות".

הוא מסתכל עלי בעיניים הטובות שלו ומחייך "בטח שאני זוכר" ואז אני מקבל את החיבוק הזה שאני כל כך זוכר ואני נמס. אני מנסה להתאושש מהמפגש המרגש ומהעובדה שדיברתי כרגע בגוף שלישי אל הרב שלי כאילו אני עדיין התלמיד בן ה12 ופולט חלק בצחוק חלק בניסיון צולע לדבר בשפתו. "אתם הייתם קוראים לזה השגחה פרטית, אבל נדפק לי הGPS וטעיתי בפניה והגעתי בטעות אל פתח הבית של הרב, בדיוק באותה שניה שהרב חזר הביתה. (המחשבה עברה במוחי, הנה אני עושה את זה שוב אני מדבר בגוף שלישי ויראת כבוד אל האדם שמולי). הוא עונה לי אין מקרה, זה הכל השגחה פרטית, ומזמין אותי לקפה לשיחה של כמה דקות. אני נענה להזמנה, אחרי הכל מתי יוצא לפגוש אדם שההשפעה שלו הייתה כל כך חיובית על הילד שהייתי. שאת כתובת הבית שלו זכרתי, אפילו שהייתה בעיר זרה, וביקרתי שם פעם אחת בגיל 12. נזכרתי פתאום שהוא קרא לי "צמיד ליבי ממעמקים" באחד המכתבים שהחלפנו.

אני עולה למעלה מתיישב בסלון והוא מחייך אלי את החיוך הטוב. אני מספר לו את קורות חיי והוא מספר לי קצת על שלו. הוא לא מתרשם שאני לוקח חלק פעיל במאבק הלהטבי, או שאני מנהיג קהילות. הוא בטח נזכר בילד הקטן שבכה כשהוא עזב, וכרגע רואה מולו קופירייטר שחצן, או גבר הומו מוחצן ומקועקע ואולי תוהה לעצמו מה השתבש בדרך מה קרה לבחור הישיבה השקדן שהוא אהב. ואני, אני עדיין מדבר אליו בגוף שלישי, הוא כנראה האיש היחיד שעבר בחיי שראוי שאדבר אליו ביראת כבוד. הוא מחייך בחיוך הטוב הלב שלו ומקשיב כמו שהוא תמיד ידע. אני מסתכל על השעון, השעה חצות וחצי אנחנו דיברנו במשך שעה וחצי שחלפה כדקות בודדות. אני מתנצל שגזלתי מזמנו של הרב, הוא בטח עייף אחרי יום ארוך.

הוא מזמין אותי לבוא לבקר שוב ומבקש את מספר הטלפון שלי כדי שנוכל להמשיך לדבר.

אני מתנצל שוב ומקבל חיבוק ענק ונשיקה על הלחי.

בדרך למטה הדמעות נוזלות ואני חושב לעצמי איזה אדם מיוחד, כמה מזל שהיה לו אותו בחיים ואיזה מזל שהפגישה התעכבה וטעיתי בדרך ושהייתי אמיץ כדי לשאול "האם הרב גבאי עדיין גר פה"

ואז שניה לפני שהדלת נסגרת אני אומר רגע!!!

אני עדיין מיליניאל

אפשר סלפי?

#דעה | Tomo Hen

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.

קרא עוד »

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

א"מ;ל"ק: תלמידי ישיבות נדרשו לחלוק מגורים עם חייל בעל הרכב כרומוזומלי שונה משלהם, באופן שאין בו שום בעיה הלכתית. וייאנחו החיילים מן הטרלול הפרוגרסיבי, ותעל שוועתם אליי, והנה באתי בדברים האלה.

קרא עוד »

"חבל שלא הצלחת להתאבד."

"חבל שלא הצלחת להתאבד."
אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.