אבקש לכתוב כאן מחשבות אחדות על פרשת השבוע מאת הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל , שהלך מאיתנו ביום שני. יהי רצון שהדברים יהיו לזכרו.
בדבריו על פרשת "קדושים" הרב ליכטנשטיין מבאר את האיסור לא ללכת בחוקות הגויים. "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחֻקֹתיהם לא תלכו" (י"ח, ג).
מהו פשר החזרה?
הרב ליכטנשטיין מדבר על שתי צורות של "הליכה בדרכי הגויים": האחת היא חיקוי של צורות התנהגות פסולות ומושחתות, ולכן התורה מציינת את מצריים וכנען, בתור עמים מושחתים ביותר. אך ישנה עוד הליכה בחוקי הגויים- חיקוי של פרקטיקות שאין להם משמעות שלילית כשלעצמן, שמטרטן היא רק להידמות לגויים. מדובר בעצם בטשטוש זהות יהודית ולכן גם את זה התורה אוסרת.
נדמה לי שאיסור "חיקוי גויים" בא לידי ביטוי בהלכה, למשל, בדיני מסירות נפש. באופן עקרוני, קיים איסור "ייהרג ובל יעבור" רק לגבי שלושה איסורי תורה של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. על כל היתר אין אדם מישראל מצווה לסכן את נפשו. אך לעומת זאת, אם מדובר במציאות שרוצים להעביר אותו על דתו בפומבי, הרי עליו לנהוג במסירות נפש אפילו על "ערקתא דמסאנה", אפילו על צורת קשירה של נעליים הייחודים ליהודים.
זה מוביל אותנו לדיון על משמעות זהותנו כיהודים דתיים להט"ביים. מהי משמעותה של אותה זהות? האם אנו מתיוונים או "מתכנענעים"? האם רצוננו הוא לחכות פולחנות נפסדים של שחיתות מינית שנהגו במזרח הקדום? האם אנו סתם רוצים לצאת מהארון "כי זה מגניב וכי כולם עושים זאת"? או שמא אנו מנסים כאן לייצר זהות יהודית חדשה עם מורכבויות שטרם הוכרו, אך לא מתוך חיקוי, כשאנו מחפשים אחרי צורות וביטויים המתאימים לנו?
הרב ליכטנשטיין זצ"ל עסק כל חייו בגיבוש סינטזה ראויה בין קודש לחול, בין דת למוסר, בין לימוד תורה ושירות צבאי ובין חכמת התורה לחכמת העולם. גם ביחס להומוסקסואליות הוא חיפש דרך לשלב את היחס התורני הבלתי מתפשר כלפי איסור תורה לחמלה ואהדה כלפי אדם פרטי. ייתכן שתפיסותיו אינן יכולות לספק אותנו היום. אך הוא הראה לנו את הכיוון – של יצירת אמירה ייחודית ומורכבת. כעת עלינו להמשיך בכך – בלעדיו.
