כבר הרבה מאוד זמן שלא הייתי בחתונה.

מסתבר שזה כמו לרכב על אופניים. כולן אותו דבר – השמלה של הכלה נפוחה מדי, הכובע של האימא מנצנץ מדי והחתן מתרגש מדי. החתונה שהייתי בה – הייתה גם רחוקה מדי אבל זה לא פוליטיקלי-קורקט לצחוק בימים אלו על הפריפריה…

עמדתי מול החופה והתרגשתי עם כולם. כל הנשואים התחבקו והשוו לחתונה שלהם וכל הרווקים פנטזו על איך הם יעשו את זה יפה יותר. חוץ ממני. סתם, גם אני לא יכולתי שלא לדמיין את עצמי בצד השני, עם חליפה, מחויך, ממשש את הכיס כל הזמן לבדוק שהטבעת שם ומפלבל עיניי למעלה בהודיה. הרי חינכו אותנו לייחל לרגע הזה – הלבן, המשפחתי, המרומם בכל צורה, החל מהסרטים והספרים ועד לתמונות הישנות באלבום של ההורים.

כשנשברה הכוס והוארו השמיים בזיקוקים, הבחנתי לפתע בצביטה קטנה בליבי. אולי זו הייתה אפילו קנאה קלה – מלצרית עמוסת פסטלים סילקה את מחשבותיי. אם הדרך חזרה מהדרום לא הייתה ארוכה כל כך, אולי כל הסיפור היה נשכח, אבל כשיש לי כ"כ הרבה זמן לחשוב – העניינים רק מסתבכים והטורים הולכים ומתארכים…

גם לי תהיה חתונה. זה ברור. אז למה נצבטתי? למה קינאתי? הרי, אין לי התלבטויות עם עצמי. אני שלם לגמרי עם מי שאני. אז מה, רק בגלל שלא תהיה לי חתונה "רגילה"? רק בגלל שלא תהיה שם שמלת כלה לבנה? רק בגלל שלא יהיה שם רב וכתובה?

מסתבר שכן. הרצון לא להיות "שונה" אלא "להיות כמו כולם" הוא כה חזק עד שדבר לא יכול לו. כוחו הרב הוא זה שמכלכל כל כך בקלות את כל "טיפולי ההמרה" למיניהם, המבטיחים את אותה הבטחת קסם נחשקת – "להיות כמו כולם".

למה בעצם כולנו חוטאים לפעמים? האם אנו לא מאמינים בחוקי התורה? מאמינים בני מאמינים! אבל יש רגעים בהם מצליח היצר הרע להיכנס בשקט בשקט אל תוך האוזן וללחוש מילות ספק המגיעות עד ללב. "אולי הוא לא מסתכל עכשיו"? "אולי זה לא מה שהתכוונה התורה"? "אולי מספיק לחכות רק חצי שעה כמו ההולנדים"? חז"ל כבר אמרו שגימטרייא של "ספק" זה "עמלק". הספקות מערערים אותנו לרגע, מחלישים את ההגנות שלנו לשנייה ואז מפילים אותנו אל החטא. ואוי, כמה מתוק הוא החטא עד שזכרונו הקסום מתווסף לספקות שעוד יבואו, וכך "עבירה גוררת עבירה".

גם פרשת השבוע שלנו מתחילה ברכבת של עבירות המוליכות אחת אל השנייה – חייל לוקח לו אישה יפת תואר משדה הקרב ומביאה אל ביתו. שתי הנשים לא מסתדרות ביניהם (הפתעה!), האחת הופכת אהובה והשנייה שנואה. האווירה העכורה בבית פוגמת בחינוך הילדים וכך יוצא לו בן סורר ומורה החייב סקילה.

בזמן האחרון הציע אחד הרבנים עוד פתרון קסם ל"בעיית" הלהט"בים בחברה הדתית – נישואים יעודיים בין הומואים ללסביות אשר יתחתנו ויביאו ילדים – לא מתוך אהבה ורעות אלא מתוך הצורך "להיות כמו כולם" ומכוח הציווי "פרו ורבו". האם זהו פתרון טוב? לכאורה, אם הומו חושק בנישואים עם לסבית – אז מדוע לא? הרי רצונו של אדם כבודו. אבל, האם זהו רצונו או שזוהי דווקא חולשתו?

(הקטע הבא מנוסח בלשון זכר אך מיועד לשני המינים)

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה (מלחמת "להיות כמו כולם")
עַל איְבֶיךָ (רגשותיך הלהטבי"ם).
וּנְתָנוֹ ה' אֱלהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. (ונפלת בשבי ידיו של רב המתיימר לייצג את אלוהים)
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (ובחלום "לא להיות שונה")
וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (כמו שאמא ואבא רצו).
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת ראשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ… וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ (שניכם לא תדעו אושר, אהבה או סיפוק)…
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים (הוא יהיה אמביוולנטי כלפי אשתו היחידה)
הָאַחַת אֲהוּבָה (כי נתנה לו משפחה)
וְהָאַחַת שְׂנוּאָה (כי אין ביניהם אהבה)…
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (הקורבנות האמיתיים יהיו הילדים שלא יקבלו מודל נכון של משפחה וזוגיות)
וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת (מי? הילד, האבא, האמא, מוסד המשפחה?)

כשנכנסתי הביתה, הבטתי במראה. כן, זה מי שאני וכך וכך תהיה חתונתי – "שונה" אבל מהממת. והצביטות שבלב – גם הן לא ייעלמו. "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – גם כשאתה כבר יוצא מהארון – הספק לא מפסיק להופיע לעיתים. זה לא "הסטרייט החבוי בך" זה רק היצר הרע המנסה להמרידך נגד בוראך, אז "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לא תִּשְׁכָּח!".

פורסם באתר 70 פנים – רשת חברתית לשיח יהודי. חיים אלבום כותב באופן קבוע על ענייני פרשת השבוע ב70 פנים, והינו חבר עמותת חברותא.