את דורית אני מכיר מאז שאני מכיר את עצמי. דורית גרה שני רחובות ממני. ההורים שלה הם החברים הכי טובים של ההורים שלי. אחותה היא החברה הכי טובה של אחותי. דורית ואני הלכנו לאותו גן ביחד, שיחקנו באותם משחקים, מאחורי אותם בניינים וקיצרנו ביחד את הדרך לבית הספר.
כשדורית הייתה חולה – אני הייתי מביא לה שיעורים, לפחות עד שהגענו לגיל שבו בנים לא היו אמורים להיות חברים של הבנות, אבל לפחות עד השלב הזה עוד היינו מסתובבים כל הזמן יחד. גם לאחר שהוכרזה המלחמה בין הבנים והבנות עדיין היינו הולכים יחד למפקד בשבת אחר הצהריים ועדיין הייתי מלווה אותה הביתה בימי שישי בערב.
דורית יפה. או ככה לפחות נדמה לי. המשפחה של דורית מאד נחשבת בשכונה שלנו. זה מאוד נחשב להיות חבר של המשפחה שלה. לפעמים אני אפילו מתגאה בכך שההורים שלי חברים של ההורים שלה. יש בזה ממד משפר מעמד. במשפחה של דורית כולם מאוד מוצלחים, מצטיינים, יפים, גבוהים, מוכשרים. אצלה במשפחה התינוקות לא בוכים, הציונים תמיד מעל ל-90, כל הבנים בנבחרות של הכדורסל וכל העוגות תמיד יוצאות.
אז כבר מגיל מאוד צעיר החלטתי שאתחתן עם דורית. אני חושב שההכרה הזאת הבשילה אי שם בתחילת היסודי, שכרכנו יחד כפות ידיים בדרך לבית הספר. דורית נסכה בי שלווה כזאת של "שום דבר לא יכול לקרות לנו". כשאני עם דורית אני מוגן מהעולם, אני בידיים טובות. אף פעם לא איחרתי בלקרוא לה לבית הספר או בללכת אִתה לסניף, השתדלתי תמיד לדבר אליה בשקט ואף פעם לא להרים את הקול וברור שלא ניסיתי אפילו להסתבך עם אחד מהאחים שלה. יותר מזה: הייתי אפילו כל כך נחמד לאחותה בכל פעם שהייתה מגיעה לבקר את אחותי. התנדבתי לקשט לה את המחברות וללוות גם אותה בכל פעם שהיא ואחותי סיימו מאוחר ערב בבית.
עם דורית אני אתחתן. זה היה ברור כבר מגיל מאוד צעיר. גם רשמתי זאת ביומן האישי שלי. וגם הייתה לי תשובה מוכנה למי הבת הכי יפה בשבט. הידיעה הזאת תמיד הרגיעה אותי בעיקר כשהרוחות מבשרות הרע היו שוטפות אותי. כשתודעת הנישואין הייתה מאיימת עליי בתמונות של ליל כלולות ומה שיידרש ממני שם, הייתי מחליף את התמונה בארשת פניה של דורית, ותחושת חמימות וביטחון היו מתיישבות שם. בתמונה הזאת, המרגיעה, דורית תמיד לבושה, צנועה, יפה וזוהרת.
פעם אחת בדרך לבית הספר, ראינו יחד פרח בצד הדרך. דורית רצתה לקטוף אותו, אבל אני עצרתי בעדה, כי אני רציתי – אני רציתי לקטוף ולתת לה. אז בלי כוונה הזזתי את היד שלה הצִדה, והיא נסרטה משיח קוצני שגדל ממש בצמוד לפרח. דורית התחילה לבכות וירד לה דם. אני מיהרתי לתת לה טישו אבל היא ברחה הביתה. כל אותו היום לא יכולתי להתרכז בלימודים. פחדתי. ממש פחדתי. אחר הצהריים פגשתי את אח שלה הגדול שצעק עליי שבגללי היא נסרטה. אבל יום למחרת דורית קראה לי שוב בדרך לבית הספר, והשוויצה לי בפלסטר שלה. שוב נתתי לה יד, והייתי מאושר.
על הכוונות שלי סיפרתי בפעם הראשונה לפסיכולוג קליין שהרב רבינוביץ' שלח אותי אליו (זוכרים? בפרק השני בסיפור). הוא הציע לי אז ללכת ולדבר עם דורית. בשבוע שעבר, גם נפלט לי משהו לחברותא שלי בישיבה. באמצע השיעור הכללי אנחנו מעבירים בינינו דף עם קשקושים. הוא מספר לי על מישהי שהוא כבר יוצא אִתה כמה שבועות. הוא מתלהב ממנה. הוא מספר שזו הפעם הראשונה שהוא חדש ככה כלפי מישהי והוא שואל אם זה קרה לי כבר בעבר. אני לא יכול להתאפק ואני משרבט לו שכן. כשאני נישא על גבי הפנטזיה המתוקה שלי עם דורית, אני ממשיך ומשרבט לו על הדף את אהבתי מהימים הצעירים. אני מנסח שם על הדף במילים קצרות ובעט אדומה את סיפור החיים העתידיים של דורית ושלי.
באותו ערב, בפורקן היומי שביני לבין עצמי, פתאום עולה ומבהילה דמותה של דורית. אני לא ממהר להימלט ממנה הפעם. אני מביט בה, ובהססנות ובזהירות אני מרשה הפעם לדמיוני להסיט מעט את בגדיה. משתדל לא להיבהל. לאט לאט. אני שוזר את מה שנגלה לי בדמיון לאותו מעשה שגופי עסוק בו. משתדל, לומד, מנסה, משלב, מתבונן. וגם מצליח. תחושת ניצחון אופפת אותי באותו לילה כשאני עוצם עיניים, והניצחון הזה משכיח ממני לרגע אחד את נתנאל, וגם את גבריאל וגם את כל מסיטי תשומת הלב שלי. פתאום החלום של דורית פוסעת לצדי בשביל אל החופה נראה לי אמתי וממשי מתמיד. בסוף השבוע הקרוב, כך אני מחליט, אני אגש לדבר עם דורית. הרי בכל זאת אני הגבר, אני צריך להתחיל מאיפה שהוא.
שלושה ימים הפרידו בין אותו הבוקר לבין השבת. שלושה ימים בלי גבריאל, בלי נתנאל, בלי אף גבר בחלום הלילה, ורק חלומות מתוקים על משפחה וחתונה. בכל אחד מאותם ערבים גם השתדלתי בדמיוני גם לנסות ולפתח חיבה אל מה שדמיינתי שמסתתר מתחת לבגדיה. בעדינות רבה, כמו תלמיד, אני מתבונן בדמיוני, רואה מה יש שם, ואני מקרין על התמונה פרחים ועיטורים, קורם סיבי רכות ומאמץ אותם אליי, מכריח את חושיי להתערפל מהם.
ביום שישי בערב, לאחר הפעילות בסניף אני מלווה את דורית הביתה. אני יכול להריח את הבושם שלה, פרחוני ומתוק. החצאית הארוכה שלה עולצת לצדי. אנחנו עוברים ליד אותו המקום שבו נסרטה אז מהקוץ. אני מזכיר לה, ואנחנו צוחקים. מדברים על השירות הלאומי שלה. ואני לא מצליח להתרכז, מחכה לרגע הנכון, לרגע הכרזת הנישואין שלי. אבל הרגע מבושש לבוא. אני פוחד, פוחד מאוד.
אנחנו מגיעים לשביל המוליך אל ביתה. זה או עכשיו או לעולם לא. היא עוצרת ומחייכת אליי, באה לומר תודה ולילה טוב, וגם שבת שלום, אבל אני עוצר אותה.
חכי שנייה, דורית. היא מביטה בי. הקול שלי קצת רועד. העיניים שלה יפות, כן, אני מחליט להישאר בעיניים. דורית, אני אומר לה, אני חושב שהייתי רוצה להכיר אותך קצת יותר. קצת יותר? היא שואלת. כן, נו, את יודעת, אני מחייך קצת, בטח אני חיוור כמו סיד, ואני תוהה למה אני חיוור כי בספרים כתוב שעכשיו אמורים להסמיק. את ואני, דורית. הייתי רוצה שננסה להיות, להכיר. אני אומר ושמח שזה יצא לי סוף-סוף. הידיים שלי לא מוצאות מקום. לא בכיסים ולא משולבות זו בזו. דורית שותקת, היא מביטה בקרקע, ואז מרימה אליי מבט ומחייכת. זה סימן טוב.
מוטי, היא אומרת ברכות, ואני כבר מבין הכול. אני מכיר את ה"מוטי" הזה של דורית. אנחנו חברים טובים, היא אומרת, אבל זה לא יהיה יותר מזה. כן, כמובן. אני מחייך בחזרה. ממלט את עצמי.
באותו לילה חזרו כל המלאכים. חזר גבריאל והחמיץ את לבי, חזר נתנאל והבעיר את חלציי, ובעיקר הלמה בי הידיעה הנוראה מכול: אין לי עם מי להתחתן. אין לי עם מי להתחתן.
