יום רביעי הוא יום של שיעורי סטודיו: כל הסטודנטים בפקולטה לארכיטקטורה מרוכזים בכיתות הסטודיו לקבלת הנחיות, לעבודה בקבוצות, להצגת עבודות. הפעם אני דואג להיות הראשון בסבב, כי הפעם הזאת אני הולך למצוא אותו.
מהשאלות ששאל באותו ערב בכבישי הטכניון כבר הבנתי שגם הוא לומד כאן בפקולטה, אבל בהינתן העובדה שיש כאן סטודנטים שפרושים על פני חמש שנים, ולכל שכבה יש ארבע או חמש כיתות סטודיו – היה עליי לעשות עבודה יסודית ביותר כדי למצוא אותו. וזה מה שבכוונתי לעשות.
אני חסר סבלנות לחלוטין בזמן שהמנחה שלי מבקר את ההתקדמות שלי בשבוע האחרון. בסך הכל היו לו דברים טובים להגיד, והרגשתי כאילו הוא ממלא את הזמן רק כדי להרגיש שבכל זאת יש לו מה להעיר. אני רואה את שפתיו נעות, אבל אני כבר מתכנן את הסיור שלי במסדרונות של הבניין. אני אתחיל מלמעלה, בשנה ה', אעבור שם סטודיו סטודיו. אח"כ אעלה קומה לשנה ד', וכך אמשיך.
מוטי, אתה איתי?
כמובן שאני איתך, אני אומר לו. אני גם מסכים שהחזית הזאת יכולה להיות טובה יותר אם נכניס לה קצת טקסטורה.
המנחה שלי מחייך. טוב, הוא אומר. אם ככה, נתראה בשבוע הבא.
אני מחייך גם, הלב שלי מתפעם, הבטן קצת כואבת. אני מתרגש פתאום לקראת המסע הזה. כאילו זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני נפגש איתו.
לאן אתה הולך? שרי שואלת. אתה לא רוצה שנמשיך עם החזית?
אני תיכף חוזר. אני צריך לבדוק משהו בספרייה, אני אומר לה, ויוצא.
חוצה את המסדרון של כיתות הסטודיו שלנו, של שנה א', מבעד לחלונות אני רואה את כולם עמלים על דגמי קרטון: אקדחי דבק חם, סכיני חיתוך, ניירות ושקפים. בנינים קטנים הולכים ונבנים. אני עולה במדרגות אל שנה ה'. שם במסדרון כבר תלויות עבודות אחרות – פרויקטים עצומי מימדים, תיאטראות, ככרות, ואני רק רציתי את האיש הזה שלא ידעתי אפילו את שמו.
נכנס לכיתה הראשונה. לא איכפת לי שיסתכלו. אבל אף אחד לא מסתכל. הם כולם ממלמלים, מדברים, עסוקים. אני סורק בקפידה את הכיתה, את הבערך עשרים סטודנטים שהיו שם. אבל הוא לא היה שם. אני יוצא וממשיך לסטודיו הבא. גם שם הוא לא. בכניסה לכל סטודיו הלב שלי מחסיר פעימה, בעיקר כשאני רואה מישהו מאחור, ואז אני קצת מסתובב לבדוק אם אולי זה הוא. אני גם מתחיל לפקפק בזיכרון התמונה החשוכה מאז, מפקפק אם בכלל אזהה אותו.
אחרי הסטודיו החמישי, אני מגיע לשנה ד'. כאן כבר אני פחות מתרגש, כאילו רגיל, כאילו כל שבוע אני עושה את סיבוב הסטודיואים הזה. כמו בשגרה שמנוהלת היטב אני נכנס, בוחן, בודק, מסייר, מבין שכנראה שלא ויוצא.
סטודיו אחרי סטודיו. נכנס לעוד אחד. מסייר. בודק. והנה הוא שם. הוא שם! זה הוא. הלב שלי צונח. העיניים השחורות הגדולות. הפנים שזזות לו כשהוא מדבר. הוא לא מבחין בי. אני בכניסה לכיתה. בלתי מובחן. לא מזיז להם הסטודנט הצעיר שנכנס לכאן. הוא יושב שם עם עוד שני סטודנטים סביב אותו השולחן, הם מדברים. הוא מניע את ידיו. מאחוריהם על הקיר תלויה מפה גדולה של הפרויקט שלהם. אותה המפה גם לפניהם על השולחן. שלושה שמות כתובים עליה באופן ברור ובולט. אני עובר רק על השמות הפרטיים: גיל, דן ואבנר.
ואז אני קולט שהוא הבחין בי. אני קולט את הבלבול בעיניו, שהתעגלו פתאום. הוא מסמיק. אני צריך לעשות משהו. הרגליים שלי מתקדמות לעבר השולחן שם, ותושייתי מוציאה לי מהגרון בקול אגבי-טבעי משהו כמו: 'אהלן, מה העניינים? אתה יכול רגע לצאת החוצה, אני צריך לשאול אותך משהו?' – כל כך אגבי וענייני כאילו כל יום אני בא לכאן להוציא אותו לרגע מהסטודיו, כאילו אנחנו החברים הכי ותיקים בעולם, כאילו הוא חיכה לי כאן היום.
שני החברים שלו בשולחן מסתכלים עליו במבט הכי מבין, והוא אומר לי, עם סומק עז – 'בטח'.
אני מחייך, מסמן בידיי שאני בחוץ, ויוצא.
כמה שניות אחר כך, והוא יוצא גם. לא מביט בי. הולך לכיווני. בוא איתי, הוא אומר. והוא מוביל אותי במסדרונות של הפקולטה, מעביר אותי שוב על פני המטרים שגמעתי קודם בחיפושים אחריו. לאן? אני שואל. בוא, בוא. הוא אומר. אנחנו יורדים במדרגות, חולפים על פני שנה ה', שנה א'. חוצים את הלובי של הבניין לכיוון אולמות ההרצאה הריקים מאדם בשעות אלו של סטודיו. נכנסים לאולם מספר ארבע, זה שבדרך כלל משמש ל'מבוא להנדסת בניין', זה ששרי ואני יושבים בו במקומות האחוריים וסופרים את הזמן לאחור.
הוא פותח את דלתות האולם. האולם חשוך. הוא לא מדליק שם אור. הוא גורר שני כסאות אל וממקם אותם כמה מטרים מהכניסה. אור עמום מהמסדרון נכנס פנימה. הוא מתיישב על אחד הכיסאות, ומסמן לי לשבת על זה שבסמוך אליו.
היי, הוא אומר. מה שלומך?
ואני מסתכל על העגולות השחורות שלו, ואומר – תראה, אני לא יודע. שבוע שעבר הסתובבנו יחד כמעט לילה שלם, הייתי בטוח ש- חשבתי ש- ואני לא מוצא איך להמשיך. מנסה שוב: סיפרתי לך הכל עליי, סיפרתי לך על הילדות שלי, על החברים שלי, על החיים שלי, ואתה לא נתת לי כלום, ואתה פתאום מתנתק, ולא עונה, ונעלם, ו-
הוא נוטל את אחת מידיי, ומתחיל להעביר את אצבעותיו על כל אחת מאצבעותיי. אני מתחיל לצחקק, לא יודע למה, אבל אני צוחק, אבל לא רוצה שיפסיק, שימשיך הדבר המוזר והנעים הזה.
למה אתה צוחק? הוא שואל ברוך.
אני לא מסוגל להביט בו. לא יודע, אני אומר, אולי כי זה מביך אותי מאד.
הוא נוטל גם את ידי השנייה. בוחן את כף ידי, מלטף גם אותה. המגע שלו רך, ומבטני עולה רק רעד הצחקוק הזה, שאולי גם דומה קצת לבכי, הסרעפת הזאת שקופצת ואין לי שום דרך להרגיע אותה.
בחיים לא נגעו בי ככה, אני מצליח ללחוש לו. ובראשי אני ממשיך לדבר אל עצמי – לא אסי, לא נתנאל, לא גבריאל. בחיים לא נגעו בי ככה.
אני יודע שאם אצליח לכבוש את הצחקוק יבוא בכי כזה, ולא רציתי.
אז ראית שם בסטודיו את השם שלי? הוא שואל.
אני חושב שכן. ראיתי שלושה שמות.
ואיזה מהם לדעתך הוא שלי? העיניים שלו נעשו שובבות.
גיל? אני מנחש.
גיל, הוא עונה, בחיוך רחב.
והסרעפת שלי…
