לפני שאני נוסע, אני יודע שיש משהו שאני צריך לומר לאסי, רק שאני לא זוכר מה…
האוטובוס לירושלים כבר תיכף אמור להגיע, ואני לא יכול להרשות לעצמי לאחר. אני בודק בחדר שלו, אבל הוא לא שם. אני רואה את הגמרא שלו על השולחן, המחברת עם כתב היד הכל כך מוכר, כל כך רך (וכל כך שלי!). מאז אותו 'סדר ערב', שבמהלכו ניגשתי אליו להתייעץ בשאלה שקיבלנו בשיעור תנ"ך, מאז אותו ערב שהפך לשיחה לילית ארוכה, הפכנו לחברותא של ממש: חברותא ב'עיון', חברותא ב'בקיאות', חברותא לארוחות, חברותא לנסיעות, ובעצם בילינו כמעט כל הזמן ביחד. אני 'מכתיר' אותנו לחברי אמת, חברי נצח, שיודעים הכל אחד על השני. בעצם, אולי לא ממש על הכל: על נתנאל הוא לא ממש יודע, וגם לא על מה שאנחנו עושים יחד. הקשר עם אסי 'קדוש מדיי' בשביל לקלקל אותו עם הידיעה על נתנאל ועליי.
אני לא מוצא את אסי, ומוותר. שוכח מה רציתי לומר לו. האוטובוס כבר מגיע.
בירושלים, אברם קליין, יהודי עטור זקן לבן ובעל משקפיים עבות מביט בי בחמלה, ושואל במבטא אמריקאי קל אם אני מרשה לו להקליט את השיחה. אני מרשה לו וחותם על איזה מסמך, סומך עליו, לא חושד, בכל זאת הרב רבינוביץ' הפנה אותי אליו, הוא מכיר אותו.
משהו בי מתרגש לשבת על ספת פסיכולוג. טוב, הוא לא בדיוק פסיכולוג. השלט על הדלת הסגיר "יועץ לענייני זוגיות", אבל התחושה שעכשיו האיש הזה יהיה ממוקד רק בי ובצרות שלי כאילו מסירה משא מסוים מהכתפיים שלי, משחררת. הוא יושב מולי על כיסא מנהלים, קצת יותר גבוה מהספה הנמוכה שלי (כבר ניכסתי אותה לעצמי?). כפות הידיים שלי פרושות לצִדי הספה, האצבעות ממוללות את אחת הכריות. הוא מתייק את הדף שעליו חתמתי בתוך קלסר עבה, מתיישב על הכיסא, לוחץ על כפתור ההקלטה במכשיר הטייפ ומבקש ממני בחביבות ובהטבת משקפיים שאספר על עצמי.
תוהה מהיכן להתחיל אני מספר לו שמאז שאני זוכר את עצמי אני 'כזה'.
אני עוצר לרגע כדי לבדוק אם הוא מבין למה אני מתכוון, ומוצא אותו ממשיך להביט אליי בחביבות ואני משער שהוא מבין. אני תוהה בקול אם אולי יש קשר לזה שבילדות שלי הייתי משחק בבובות עם מיכל, משחק ב"אבא ואימא" כשאני האימא, ושוב עוצר כדי לשמוע תגובה ממנו, אבל הוא לא עונה ואני ממשיך לנסות אותו ומספר על המדריך שלי בבני עקיבא, המדריך הראשון, שנהג לפקוד את חלומותיי מידי ערב ובשלב מסוים גם להשאיר לי כתמים בתחתונים. הוא לא נבהל מהסיפור שלי, רק מיטיב את משקפיו.
חשבתי שאבכה, חשבתי שאתרגש, חשבתי שאהסס מעט לפני שאדבר בצורה כל כך גלויה על הסוד הכי שמור ביקום, על הדבר שאיש בעולם לא יודע עליי, אבל להפתעתי דיברתי על זה כאילו כל יום אני מנהל שיחה על המיניות שלי. תוך כדי שאני מדבר אני גם תוהה מה קרה שלא התכוננתי מראש לפגישה הזאת. היה מתאים לי יותר להגיע כבר מוכן עם מילים לומר, עם הגיגים לתבלן, אבל פשוט באתי ריק מהכנות, משלח את הציפור שלי לעופף לה שם בחדר של אברם קליין ולצייץ כמה שרק בא לה.
אחרי בערך ארבעים וחמש דקות של שיחה (הצצתי בשעון, התרשמתי) שאל אותי רֶבּ קליין מה השאיפות שלי לעתיד, לגבי משפחה, לגבי ילדים.
'אני אתחתן, כמובן', אני אומר לו. 'היא תהיה האישה המאושרת עלי אדמות, ואני אוהב אותה מאוד'. שמתי לב שגבה אחת שלו הורמה במקצת, ומיהרתי להסביר לו שבטח זה רק עניין של זמן עד שאני אמצא את הבחורה הזאת, שאני אוהב, הרי לא יכול להיות שאין אחת כזאת, נכון?
אברם קליין הידק שוב את משקפיו ובחש בכיפת הקטיפה השחורה שעל פדחתו: 'מוטי', הוא אומר בשקט, 'אני חושב שאתה צודק בהחלט. אני מניח שיש אחת כזאת ושזה באמת רק עניין של זמן'.
אני נשען לאחור, כאילו מנוחם מההבטחה של איש המקצוע.
'תשמע', הוא ממשיך, 'יש נערים רבים שחווים בגילך בלבול בנוגע להעדפות המיניות שלהם, ואני מניח שמה שאתה חווה מעיד על כך. אתה צריך לתת לעצמך זמן'. אברם קליין המשיך לדבר ולחזק את הסורגים שעל כלוב הציפור שלי, סורגים שבעמל רב בניתי במשך שנים, משוכנע לחלוטין שגם אני אקים משפחה, אהיה אברך בישיבת הסדר, אזמין בחורים לאכול אצלי בשבת ולשיר זמירות כשאחד מהם ינענע את בני על ברכיו, אשתי תהיה היפה בנשים ותבשל מעדני שבת. מאוחר יותר נבנה בית בישוב קהילתי ואני אשקיע בגינת הבית. רק מדבר אחד כדאי להימנע מלחשוב, ותמיד בנקודה הזאת הציפור מנקרת לי בבטן ומכאיבה: מה יהיה שם בחדר השינה אחרי שיכבו האורות? את הפתרון לחור השחור הזה לא הצלחתי למצוא, התאמצתי לקבור תחת עומס החלומות, ואברם קליין הזה רק עזר לי בכך.
'יש מישהי שחשבת עליה פעם?' הוא שואל. בראש עולה לי דורית בצורה כל כך ברורה. היא מצטיירת לי שם בראש כסוית שביס וכרסה בין שיניה. אני מחייך ומשיב לו בהן.
'אתה חש משיכה כל שהיא כלפיה?'
דורית. משיכה. אני מהרהר. הידיים שלה רכות, אני משער שהן נעימות, יש לה אצבעות ארוכות, ושֵׂער גלי חום. בילדותינו הייתי קולע לה צמות. אף קטן שכמעט ונבלע בפניה הלבנים, עיניים חומות שקדיות, שפתיים מלאות. 'היא יפה', אני אומר. אני גם מוסיף שיש בי רצון לגעת בה, מוסיף כאילו מרגיש שזה חייב להיאמר ושיהיה די בזה, ממש לא צריך לגלוש לתחום המפחיד הזה שנסתר מתחת לחצאיתה.
כשהיינו ילדים, אולי בערך בגיל הגן, שיחקנו באחות וחולה, כשאני הייתי האחות, ודורית אמרה שכואבת לה הבטן. היא ביקשה ממני לבדוק אותה, ושאלה אם אני גם רוצה לראות מה יש לה מתחת לבטן. אני לא יודע אם היא בכלל זוכרת את זה היום. לא העזתי מעולם לשאול. אני רק זוכר את המראה שנגלה, מראה מעניין, די דומה למה שראיתי באמבטיות המשותפות עם אחותי מיכל. כמה שנים מאוחר יותר, כשלחשו באוזני איך מביאים ילדים לעולם, חזר ונגלה המראה הזה של שיפולי בטנה של דורית, אך הפעם בצורה מבהילה.
רֶבּ קליין היה נראה די מרוצה מהתשובה שסיפקתי. הוא הציע ישר ולעניין שאני אמור ללכת ולספר לה על כוונותיי, 'ובעזרת השם תזמין אותי לחתונה', הוא הוסיף. התפלאתי באוזניו אם הוא לא חושב שאני קצת צעיר בשביל להתחתן, בכל זאת עוד לא סיימתי את התיכון, אבל הוא חייך בלבביות ואמר שכבר היו דברים מעולם, לא?
הפעם באמת קיוויתי שנתנאל יחכה לי בפנימייה, הייתי צריך אותו, הייתי זקוק לזה. לא חשתי הקלה אחרי הפגישה הזאת, גם לא שחרור משא, כמו שציפיתי. ההחלטה לקדם את העניינים עם דורית תתקל מאוחר יותר בעיכובים חסרי סיבה, ורק התאווה לנתנאל הייתה ברורה לי כעת באופן חד וברור, כאילו גַבְרותי המדוכאת תובעת את שלה. אבל כשהגעתי בחזרה לפנימייה נתנאל לא היה שם. חיפשתי אותו בכיתה, בבית המדרש, בחדר האוכל שהלך והתרוקן מסועדי ארוחת הערב, ולא מצאתי אותו. את תאבוני נאלצתי לספק ביני לבין עצמי, ואחר כך, עמוס נקיפות מצפון הלכתי לבית המדרש כדי לדבר קצת עם אלוהים. בכל זאת, רק הוא מבין.
כשסיימתי את השמונה-עשרה של תפילת ערבית הרגשתי נגיעה קלה בשכם. 'אסי!' שמחתי.
'איפה היית כל אחרי הצהריים?' הוא שאל, נשען על הסטנדר, 'שכחת שקבענו ללמוד ביחד למבחן מחר?' עכשיו נזכרתי במה שרציתי לומר לו בבוקר. התנצלתי ושאלתי אותו אם נוכל ללמוד כעת. הוא אמר שאין שום בעיה, ושאל שוב איפה הייתי. אמרתי לו שקיבלתי אישור לנסוע לירושלים לבקר את סבא שלי בבית החולים. 'ואיך הוא, באמת?' אסי התעניין, התנדנד על הסטנדר, ריח הבל הפה המוכר-חמים שלו מגיע אליי. 'לא משהו. הוא גם לא ממש בהכרה'. אסי שתק, ואני הצעתי שנלך ללמוד, יודע שאת המשך הערב אבלה במחיצתו.
חודש אחד אחר כך, יום לפני החופש הגדול, אסי יאמר לי שהוא לא יכול יותר. הוא ייקח אותי לחדר אחד בפנימייה, לחדר שלעולם אזכור את צבע וילונותיו כמו גם את צבע החולצה שהוא לבש. הוא יסביר לי מדוע באותו יום בארוחת הצהריים הוא לא שמר לי מקום כפי שהוא עושה בדרך כלל, מדוע הוא התנכר אליי ולא השיב למבטים שלי. הוא יאמר שמחניק לו מדי אתי ושהוא מרגיש שהוא מאבד קשר עם נערים אחרים בכיתה. הוא ינאם באוזניי בצורה רהוטה ונחרצת ואני אתכווץ שם בחדר יחד עם הלב שלי, אני אשאל מה קרה ואני לא אבין. אני לא אבין למה הוא כבר לא רוצה להיות החבר הכי טוב שלי. אני אזכר בפעם הזאת שישבנו על המיטה שלו ודיברנו על דוד ויהונתן ותהינו אם אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה. אני אזכר בכתב הסתרים שהמצאנו כדי להעביר פתקים בשיעורים, אף ששום דבר סודי באמת לא נכתב שם. במשך כל החופש הגדול שלאחר מכן ניסיתי רק להדחיק אותו, לא לחשוב עליו, ומצד שני בתפילות לבקש מאלוהים שיחזיר לי אותו. אמא שלי שאלה למה אסי לא מגיע יותר והייתי צריך להמציא לו תירוצים: אמרתי שנסע לחו"ל.
אחרי החופש, ביום הראשון של שנת הלימודים האחרונה בישיבה התיכונית, כשנכנסתי לפנימייה לבדוק עם מי שובצתי בחדר בפנימייה מצאתי שם את השם של אסי. בחדר הוא ישב על המיטה, פורק את בגדיו. 'מישהו מאיתנו יצטרך לבקש לעבור חדר, אתה יודע', הוא אמר.
