גבריאל גר לא רחוק מכאן, לא רחוק מהישיבה. גם הוא גר בצפון. הוא בגילי. בטלפון הוא נשמע מהוסס, שקט, שלא כמו במכתב שהוא שלח שבו הוא תיאר בקפידה את חייו, את לבטיו, את הסיפורים שלו מהילדות עם חברו הטוב.
היום אנו אמורים להיפגש, בכניסה לגן שעל יד המועצה המקומית. אני צועד לשם ותוהה בפעם הראשונה בחיי אם יש משמעות למה שאני לובש, לאופן שבו אני מהלך או לכיפה שאני חובש. אני בוהה בציציות שמתבדרות לימין ולשמאל, מסדר את הכיפה על הראש, נותן עוד מבט באצבעות רגליי שנצמדות לסנדלי השורש עם כל צעד נוסף לכיוון הגן.
חמישה מכתבים החלפנו בינינו בטרם נדברנו בטלפון. בכל פעם שהמתנתי למכתב הייתי מבקר תכופות בתא הדואר שלי שבמרכז העיירה. דוחף את המפתח למנעול, מסובב ומייחל שיימצא המכתב עם כתב ידו העגול והנקי של גבריאל. כתב יד שיכולתי לשמוע דרכו את קולו הצלול, הנקי.
את כל המכתבים קראתי ברגליים משוכלות על המדשאה שליד סניף הדואר, וממכתב למכתב גם פעימות הלב שלי אצו בקצב קריאת השורות.
במכתב הראשון התרגשתי לקרוא, במכתב השני כבר ציירתי לי את גבריאל מאחורי השורות, יכולתי לדמיין את נועם תווי פניו ואת חיוכו ובמכתב השלישי כבר ראיתי את עצמי יושב לצדו וצולל למעמקי עיניו, ממש ככה, עם כל הפיוטיות שדבר. כשדיברנו בטלפון – היה זה כאילו קיבלתי אישור מושלם לדמיונות שלי. הוא נשמע בדיוק כפי שחשבתי וקולו השלים לחלוטין את המראה שהצטייר במוחי.
בעצם, לא ממש ידעתי למה אני הולך לפגוש את גבריאל ומה אני מצפה מהמפגש.
שנדבר? שנכיר? על יחסי מין כלל לא חשבתי (מאמינים?) שכן אלה היו לי גם ככה בישיבה, ובכלל הוא גר רחוק ולרוב לא נמצא בביתו. מעבר לכך, הרי ברור שאתחתן יום אחד עם בחורה (עם דורית, זה ברור. עליה אספר בפרק אחר) ואקיים משפחה תורנית למופת. אז למה בעצם אני פוגש אותו?
אני מגיע אל הכניסה לגן. הגן ריק מאדם, כמו שהוא בדרך כלל בימות השבוע. אני מגניב מבט לצדדים ולא רואה איש. אני מעמיק יותר פנימה ואז אני רואה אותו. הוא יושב על ספסל, מביט בי, ומזהה מיד. הוא קם והולך לקראתי, ואני לקראתו.
מוטי, הוא אומר. הוא מחייך חיוך מתוק, בדיוק החיוך שדמיינתי, בדיוק תווי הפנים ששרטטתי.
גבריאל, אני מחייך בחזרה. הוא שחום, פניו חלקות ונקיות, עיניו כהות, חודרות, מבוישות.
פתאום אני נבוך, נסוג, מתקשה ביצירת החיבור בין זה שמולי לבין זה שכתב לי את המכתבים. הוא לא עוזר לי, גם הוא מבויש ופניו מכונסות בקרקע. אנחנו צועדים בשביל, בלי לשים לב מעמיקים אל תוך הגן, כאילו ברור לנו שעלינו להסתתר מהעולם.
זו פעם ראשונה שאני… הוא אומר. גם שלי, אני עונה. אנחנו מחייכים, נבוכים. אני תוהה לרגע מה יחשוב מישהו מהישיבה אם יראה אותי מסתובב כאן אתו. מבין פתאום כמה יש לנו כל כך הרבה ביחד. אני מבקש שיספר לי על הקיבוץ שלו, ובקול שקט הוא מספר על אביו, על אמו, על משפחתו, שכמובן לא יודעת. אני מספר לו על הישיבה, על ההתנסויות בישיבה, על נתנאל מהישיבה התיכונית, והוא לא מתפלא לרגע, לא מעלה שאלות על "איך זה מסתדר", הוא מקשיב ואני צולל לתוך עיניו הכהות, מפקיד את האוצר שלי בידיו.
אנחנו יושבים על שולחן פיקניק, שנינו באותו הצד. אנחנו מביטים זה בזה, קרובים ורחוקים כאחד. אני מספר לו על הילדות, אני מספר לו על הנעורים, אני מספר ומספר והוא מהנהן ומביט בי בעיניו הטובות. אני פוחד להתיק את מבטי ממנו, כאילו חש אחריות לגורל המילים שמופקדות אצלו. אנחנו חוזרים לצעוד בשבילי הגן ואני חש ברצועות שנכרכות סביבנו, מבדילות אותנו מהעולם, מאחדות אותנו לישות נפרדת. לא אכפת שיבוא מישהו מהישיבה, לא אכפת לי שיראו. הלב שלי גואה ורוצה עוד. אני מתפתה להזמין אותו לראות את החדר שלי אבל מבין שזה מפגר לגמרי. החברים נמצאים שם. היום מעריב, וגבריאל אומר שהוא צריך ללכת. קשה לי לומר לו שלום. אני רוצה עוד, מרגיש את הקושי להיפרד מהמטען שלי שעבר כעת אל סלו. פתאום חיי נחלקים לזמן שעד הפגישה הזאת ולזמן שיתחיל מעוד דקה ממש.
גבריאל הולך. הוא מתרחק, ואני עוקב אחריו במבטו. כשהוא נעלם אני חוזר לכיוון הפנימייה, אפילו קצת מדלג, הלב מתרונן. אני מתגעגע אליו כבר מיד, מגלגל את שמו בלשוני: גבריאל, גבריאל. מבין פתאום כמה נתנאל וכל ההתנסויות המיניות הללו לא מילאו אצלי את החסך בשותפות אמתית, בהקשבה, ברעות, בהבנה. החדר בפנימייה ריק, ואז אני נזכר שבכלל פספסתי ארוחת ערב ושאני מאחר לתפילת ערבית.
אני רץ לבית המדרש, ונכנס להיכל אל דממת שמונה עשרה. אני ממלמל במהירות את ברכות קריאת שמע ונעמד בתפילה כאשר כל במילה שנאמרת לכבודו אני שוזר הודיה, כן כן, תודה לך השם, על הפגישה הזאת. אני מחייך ועוצם עיניים. לא אכפת לי שיסתכלו כולם. אני משתהה בין ברכה אחת לשנייה, מחייך ועומד. ואז עובר לברכה אחרת, ככה עד "מודים", שכבר מתחיל להיות רעש באולם, ואני כבר מסיים את התפילה.
למחרת בערב אני מתקשר לביתו של גבריאל. מיד לאחר תפילת ערבית אני ממהר לתפוס מקום על יד הטלפון הציבורי שבמרכז העיירה. אני מחייג באצבעות רוטטות, מצמיד את האפרכסת אל האוזן, רוכן אל פנים תיבת הפלסטיק של תא הטלפון. צלצול אחד, ועוד אחד, וקולו המתוק של גבריאל עונה. אני מחייך. שואל בשלומו, הוא שואל בשלומי, ואז אומר שהיה לו מאד נחמד, אבל הוא לא חושב שזה ילך. ואני שואל מה זה הדבר הזה שצריך ללכת? כי הרי היה לנו כל כך נחמד, והוא אומר שהוא לא יכול להסביר, ואני אומר שהרי בקושי הכרנו, והוא מתנצל שוב. אני מבין שהשיחה בעצם מסתיימת כאן, אבל קשה לי להניח את השפופרת שהרי כל הסיפורים שלי, כל המטען שלי, כל העבר שלי נמצא שם אצלו, ואיך אני יכול לנתק? אבל הוא מבקש לסיים את השיחה. אנחנו מסיימים.
אני יורד במדרגות לכיוון הישיבה, מנסה להבין מה לא עשיתי בסדר, אולי פגעתי בו, אולי לא הייתי רגיש אליו, אבל אני לא מצליח למצוא. מועקה מרירה מתרחבת לי בבטן, לופתת את מעיי, מכבידה את צעדיי. הטלפון פנוי? שואל אותי מישהו מהישיבה שעובר מולי. כן, אני עונה לו, למישהו שרבים יגידו שהוא חבר שלי בישיבה, אבל משום מה עכשיו אני מרגיש בודד, הכי בודד.
בימים שעברו מאז אותה שיחת טלפון אני שוקל מה לעשות במכתבים של גבריאל שהתגרו בי ממעמקי המגרה בארון, שעצם המודעות לקיומם החמיצה את בטני. שוקל לזרוק אותם, אבל מיד מתחרט. פתאום אני נזרק חזרה למחשבות על דורית, למחשבות על העולם "הישר", מקנא בחבריי הנשואים, ותוקע מבט מזלזל לכיוון המגרה, כאילו – מי צריך אותך בכלל?
המכתבים של גבריאל שמורים אצלי עד היום.
