חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

פרק שלישי: חייב להיות טהור!

אני פולט עצמי מבית המדרש ומתחיל לרוץ לכיוון הפנימייה. אני רץ ומוודא שהשמש עודנה תלויה בין שמים לארץ, שעוד יש לי זמן. מתנשף אני מגיע לחדר, חוטף את המגבת הלחה עדיין ממקלחת הצהריים, רץ החוצה אחוז אמוק. רץ ומציץ שוב אל השמש מבקש ממנה לעמוד, שהיום הקדוש ימתין עוד רגע קטן אחד, בשבילי... צריך להיות טהור! המקווה פתוח, ריק מאדם, אני קורע את הבגדים, מקמט את החולצה שגוהצה, משליך את הנעליים, זורק את עצמי למים הקפואים, יוצא, המגבת הספוגה במים לא מצליחה לייבש, הבגדים נדבקים לי לגוף, אבל – טהור... אני טהור... * עוד פרק בסיפור בהמשכים מאת נתי

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

mikvehאני מסתובב בין החדרים בפנימייה ולא רואה את אסי. שואל את חבריי אם ראו אותו. מישהו אומר שראה אותו יוצא מהפנימייה. 'לאן? למקווֶה?' אני שואל בחשש, ושוב נעשה מתוסכל על זה שבכל שנה בערב יום כיפור אני אחוז אימה שמא אסי ילך למקווה בלעדיי. אף פעם לא ניסיתי להבין למה זה מטריד אותי כל כך, למה זה מטריד אותי שאחרים ינעצו מבטים בגופו החשוף, למה זה מטריד אותי שטפחיו יהיו חשופים לכל רואה. אני חוזר לחדר שלנו ונושם לרווחה כשמוצא שהמגבת שלו עודנה תלויה, כרגיל, על דלת הארון. הוא עוד לא הלך.

'אז הולכים?', אסי עמד בפתח החדר, 'אפשר יחד עם החברֶה שהולכים עכשיו'.

'מצוין', אמרתי, 'כבר חשבתי שהלכת'.

הוא מחייך – 'כן, אמרו לי שחיפשת אותי. הלכתי לרגע לבית המדרש לעזור לגבאי להחליף את הפרוכת לפרוכת לבנה, וגם לסדר קצת את המחזורים של יום כיפור. ואל תדאג, לא הייתי הולך בלעדיך, מוטי'.

תחושת התרוממות קלה אפפה אותי. היה שווה לעבור את השבועיים הראשונים של השנה עם כל הניכור שהוא שידר כלפיי, עם הניסיונות הכול כך גלויים שלו לעבור חדר, שבסופם הוא פשוט התעייף בסוף. אולי בגלל שלאט-לאט ובלי כל לחץ מיותר מצדי חזרנו לתקשר: זה התחיל בדברים הבסיסיים של 'תכבה את האור' או 'תסגור בבקשה את הדלת אחריך', והמשיך בשיחות שחברי החדר התחילו ואנחנו המשכנו. החיוכים ההדדיים כבר חזרו אחרי שבועיים, והישיבה זה לצד זה בכיתה הייתה יוזמה שלו, מלפני שבוע. 'ממש כמו זוג נשוי', גיחך לעומתי מישהו מהכיתה לפני כמה ימים, ואני שמחתי.

מישהו מהמסדרון צעק לנו: 'אתם באים?' נטלנו את המגבות, השלכנו אותן על הכתף ויצאנו.

מאוחר יותר, במנוחת אחרי הצהריים, כשהדממה הקדושה של יום כיפור צונחת לה לאט, התקשיתי להירדם. כמו בכל שנה נאבקתי בידי המתגנבת אל חלציי.

תחשוב על "כל נדרי", תחשוב על "תפילת נעילה", תחשוב על כל דבר, רק לא על זה. אבל המראות מהמקווה צצים ומטרידים, כמו שטן קטן שמטייל לו על גופי. גופות עירומים של גברים במקלחת המשותפת, נבוכים, מצחקקים. אני מסתובב ושוכב על הצד, שלא יראו. מפנה את פניי לכיוון הקיר. היד שוב זוחלת לשם. יום כיפור, מוטי, יום כיפור! אתה תצטער על זה אחר כך!

אחד מחבריי לכיתה שנכנס לבריכת המקווה בעודי שם, שבמקרה התחכך בי בזמן שטבל, שלא במקרה זזתי כדי שיתחכך בי שוב בטבילתו הבאה, שמיהרתי לצאת משם לפני שהוא יראה… בשקט בשקט מתחת לשמיכה אני נאנק, אגלי זיעה, שרירי הזרוע מתוחים, גופי מכווץ, כל הייסורים נעלמים והגופות העירומים מסובבים אותי, מתחככים בי, נערמים מולי.

אחרי ששפכתי את זרעי לבטלה עצמתי עיניים, מכריח את עצמי לשכוח. נרדמתי כמעט מיד.

לבית המדרש הלכתי עם אסי. לבושים בלבן. השמש נטתה לערוב, מטילה צללים ארוכים. בית המדרש התחיל להתמלא בתלמידים שמאחלים זה לזה "גמר חתימה טובה", מבקשים שוב ושוב סליחה "אם פגעו". זמזומים חרישיים של מתפללים, כשתפילת הוידוי האישי – "תפילה זכה" – פתוחה לפניהם בעמודים הראשונים של המחזור. הפרוכת הלבנה מבהיקה כמו גם המפה שעל בימת בית המדרש. ראש הישיבה כבר היה בכיסאו, לבוש ב"קיטל" לבן. אסי לצדי ממלמל את ה"תפילה זכה", מתנועע, מצחו מתאמץ, מתכוון. אני פותח את המחזור, מבין שזה הרגע לפנות לאלוהים שלי לפני שהוא מתיישב על הכיסא-יום-כיפור שלו, יום הדין. המילים רוקדות מולי על הדף, מסרבות להיאמר. לא הייתי צריך לעשות את זה, אני כועס על עצמי, עולב בעצמי. אני טמא, בהונותיי נקפצות-מתכווצות בתוך הנעליים. אני כבר מרגיש אשם בפסק הדין של היום הזה.

"ביום צום כיפור יֵחתמון. כמה יעברון וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות". אני לא פוחד למות, אני רק פוחד לאבד את הקדושה של היום הזה, היום היחיד בשנה שאני אמור להיות כמו מלאך: לא לאכול, לא לשתות, להתעמק בחוויה רוחנית, וכל מה שהייתי צריך זה יום אחד בחיים לא לשלוח לשם את היד, רק יום אחד!… אני טמא, וגוף טמא, ומחשבות טמאות…

ראש הישיבה קם ממקומו והס הושלך בחלל האולם. הטלית מכסה את ראשו, פניו רציניים. הוא נשען על הסטנדר בשתי ידיו: 'הגמרא במסכת תענית אומרת…', הוא פותח את הדרשה שלפני "כל נדרי".

'אני יוצא רגע', אמרתי לאסי שהביט בי לא מבין.

לא שמתי לב אפילו לחריקת הכיסא שלי שגרמה לכמה ראשים להסתובב.

אני פולט את עצמי מבית המדרש ומתחיל לרוץ לכיוון הפנימייה. אני רץ ומוודא שהשמש עודנה תלויה בין שמים לארץ, שעוד יש לי זמן. אני רץ בכל כוחי מתעלם מהזיעה שהחלה לנטוף ממצחי, בעורפי. מתנשף אני מגיע לחדר, חוטף את המגבת הלחה עדיין ממקלחת הצהריים, רץ החוצה אחוז אמוק, במורד הדרך… רץ ומציץ שוב אל השמש מבקש ממנה לעמוד, לחכות לי רגע, שהיום הקדוש ימתין עוד רגע קטן אחד, בשבילי… צריך להיות טהור! צריך להיות טהור… המקווה פתוח, ריק מאדם, אני קורע את הבגדים, מקמט את החולצה שגוהצה, משליך את הנעליים, זורק את עצמי למים הקפואים, יוצא, המגבת הספוגה במים לא מצליחה לייבש, הבגדים נדבקים לי לגוף, אבל – טהור… אני טהור…

"על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

כמה ממכם בעד דברים רעים?

כלומר, לא דברים שנויים במחלוקת, פשוט דברים רעים. התשובה, אני מקווה בכל אופן, היא אף אחד, אף אחד לא בעד מה שרע וכולנו מנסים לצדד בטוב. ובכן, ניתן להסיק מכאן שלהיות בעד מה שטוב ולהתנגד לרע זה דבר משותף (כמעט) לכל האנושות – ולכן זה לא אומר הרבה. אני מציע לעשות את אותו התרגיל עם הומופובים. כמה ממכם בעד טיפולי המרה?

קרא עוד »

עוד טור דעה טרנסופובי מפי אישה דתיה

בשבת האחרונה פרסמה שרון רוטר טור דעה על קרוב משפחה שלה (מצורף למטה, מוזמנים ומוזמנות לקרוא). כאיש מדע, ביולוג וגנטיקאי אני ממש מרגיש צורך לענות על הטיעונים שלה שמלאים בחוסר ידע ובהבנה בעניין.

קרא עוד »

שתפו את המאמר