לעדכונים על פעילויות ואירועים:

פרק שלישי: חייב להיות טהור!

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

mikvehאני מסתובב בין החדרים בפנימייה ולא רואה את אסי. שואל את חבריי אם ראו אותו. מישהו אומר שראה אותו יוצא מהפנימייה. 'לאן? למקווֶה?' אני שואל בחשש, ושוב נעשה מתוסכל על זה שבכל שנה בערב יום כיפור אני אחוז אימה שמא אסי ילך למקווה בלעדיי. אף פעם לא ניסיתי להבין למה זה מטריד אותי כל כך, למה זה מטריד אותי שאחרים ינעצו מבטים בגופו החשוף, למה זה מטריד אותי שטפחיו יהיו חשופים לכל רואה. אני חוזר לחדר שלנו ונושם לרווחה כשמוצא שהמגבת שלו עודנה תלויה, כרגיל, על דלת הארון. הוא עוד לא הלך.

'אז הולכים?', אסי עמד בפתח החדר, 'אפשר יחד עם החברֶה שהולכים עכשיו'.

'מצוין', אמרתי, 'כבר חשבתי שהלכת'.

הוא מחייך – 'כן, אמרו לי שחיפשת אותי. הלכתי לרגע לבית המדרש לעזור לגבאי להחליף את הפרוכת לפרוכת לבנה, וגם לסדר קצת את המחזורים של יום כיפור. ואל תדאג, לא הייתי הולך בלעדיך, מוטי'.

תחושת התרוממות קלה אפפה אותי. היה שווה לעבור את השבועיים הראשונים של השנה עם כל הניכור שהוא שידר כלפיי, עם הניסיונות הכול כך גלויים שלו לעבור חדר, שבסופם הוא פשוט התעייף בסוף. אולי בגלל שלאט-לאט ובלי כל לחץ מיותר מצדי חזרנו לתקשר: זה התחיל בדברים הבסיסיים של 'תכבה את האור' או 'תסגור בבקשה את הדלת אחריך', והמשיך בשיחות שחברי החדר התחילו ואנחנו המשכנו. החיוכים ההדדיים כבר חזרו אחרי שבועיים, והישיבה זה לצד זה בכיתה הייתה יוזמה שלו, מלפני שבוע. 'ממש כמו זוג נשוי', גיחך לעומתי מישהו מהכיתה לפני כמה ימים, ואני שמחתי.

מישהו מהמסדרון צעק לנו: 'אתם באים?' נטלנו את המגבות, השלכנו אותן על הכתף ויצאנו.

מאוחר יותר, במנוחת אחרי הצהריים, כשהדממה הקדושה של יום כיפור צונחת לה לאט, התקשיתי להירדם. כמו בכל שנה נאבקתי בידי המתגנבת אל חלציי.

תחשוב על "כל נדרי", תחשוב על "תפילת נעילה", תחשוב על כל דבר, רק לא על זה. אבל המראות מהמקווה צצים ומטרידים, כמו שטן קטן שמטייל לו על גופי. גופות עירומים של גברים במקלחת המשותפת, נבוכים, מצחקקים. אני מסתובב ושוכב על הצד, שלא יראו. מפנה את פניי לכיוון הקיר. היד שוב זוחלת לשם. יום כיפור, מוטי, יום כיפור! אתה תצטער על זה אחר כך!

אחד מחבריי לכיתה שנכנס לבריכת המקווה בעודי שם, שבמקרה התחכך בי בזמן שטבל, שלא במקרה זזתי כדי שיתחכך בי שוב בטבילתו הבאה, שמיהרתי לצאת משם לפני שהוא יראה… בשקט בשקט מתחת לשמיכה אני נאנק, אגלי זיעה, שרירי הזרוע מתוחים, גופי מכווץ, כל הייסורים נעלמים והגופות העירומים מסובבים אותי, מתחככים בי, נערמים מולי.

אחרי ששפכתי את זרעי לבטלה עצמתי עיניים, מכריח את עצמי לשכוח. נרדמתי כמעט מיד.

לבית המדרש הלכתי עם אסי. לבושים בלבן. השמש נטתה לערוב, מטילה צללים ארוכים. בית המדרש התחיל להתמלא בתלמידים שמאחלים זה לזה "גמר חתימה טובה", מבקשים שוב ושוב סליחה "אם פגעו". זמזומים חרישיים של מתפללים, כשתפילת הוידוי האישי – "תפילה זכה" – פתוחה לפניהם בעמודים הראשונים של המחזור. הפרוכת הלבנה מבהיקה כמו גם המפה שעל בימת בית המדרש. ראש הישיבה כבר היה בכיסאו, לבוש ב"קיטל" לבן. אסי לצדי ממלמל את ה"תפילה זכה", מתנועע, מצחו מתאמץ, מתכוון. אני פותח את המחזור, מבין שזה הרגע לפנות לאלוהים שלי לפני שהוא מתיישב על הכיסא-יום-כיפור שלו, יום הדין. המילים רוקדות מולי על הדף, מסרבות להיאמר. לא הייתי צריך לעשות את זה, אני כועס על עצמי, עולב בעצמי. אני טמא, בהונותיי נקפצות-מתכווצות בתוך הנעליים. אני כבר מרגיש אשם בפסק הדין של היום הזה.

"ביום צום כיפור יֵחתמון. כמה יעברון וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות". אני לא פוחד למות, אני רק פוחד לאבד את הקדושה של היום הזה, היום היחיד בשנה שאני אמור להיות כמו מלאך: לא לאכול, לא לשתות, להתעמק בחוויה רוחנית, וכל מה שהייתי צריך זה יום אחד בחיים לא לשלוח לשם את היד, רק יום אחד!… אני טמא, וגוף טמא, ומחשבות טמאות…

ראש הישיבה קם ממקומו והס הושלך בחלל האולם. הטלית מכסה את ראשו, פניו רציניים. הוא נשען על הסטנדר בשתי ידיו: 'הגמרא במסכת תענית אומרת…', הוא פותח את הדרשה שלפני "כל נדרי".

'אני יוצא רגע', אמרתי לאסי שהביט בי לא מבין.

לא שמתי לב אפילו לחריקת הכיסא שלי שגרמה לכמה ראשים להסתובב.

אני פולט את עצמי מבית המדרש ומתחיל לרוץ לכיוון הפנימייה. אני רץ ומוודא שהשמש עודנה תלויה בין שמים לארץ, שעוד יש לי זמן. אני רץ בכל כוחי מתעלם מהזיעה שהחלה לנטוף ממצחי, בעורפי. מתנשף אני מגיע לחדר, חוטף את המגבת הלחה עדיין ממקלחת הצהריים, רץ החוצה אחוז אמוק, במורד הדרך… רץ ומציץ שוב אל השמש מבקש ממנה לעמוד, לחכות לי רגע, שהיום הקדוש ימתין עוד רגע קטן אחד, בשבילי… צריך להיות טהור! צריך להיות טהור… המקווה פתוח, ריק מאדם, אני קורע את הבגדים, מקמט את החולצה שגוהצה, משליך את הנעליים, זורק את עצמי למים הקפואים, יוצא, המגבת הספוגה במים לא מצליחה לייבש, הבגדים נדבקים לי לגוף, אבל – טהור… אני טהור…

"על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

בחור בן 18-19, שהולך לטיפול "מקצועי" ו"מבטיח", תרתיי משמע, שנותן תחושה של עוצמה, ביטחון, כמו טריפ מופלא על קוקאין משובח במיוחד הנארז בתוך מעטפת של מציאות אפשרית וחוקית לחלוטין… יש יותר מזה?!

אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.

קרא עוד »

סדנת כתיבה מונחית

לכתוב את מה שבפנים. את מה שלמדנו להשתיק ולהפנים. לא להדחיק, לא להחליק, אלא לחלוק את שעל הלב. שכבר למד לכאוב אך גם להתאהב.

קרא עוד »

ליין אוי גיי זמיר

מקוות שהתעוררתן חמודות מתוקות, כי אחרי המסיבה מוש מוש מוש שהיתה לנו קשה לקום!! אריאלה רשף המדהימה עלתה והרימה לנו את הרחבה, ו100 חברותות פיזזו אמש במועדון ה"אמור" בתל אביב, עד שהמנהל בא ואמר "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". אוי גיי זמיר 2 – הייתם מדהימים והיה מדהים! תודה שבאתם ונתראה במסיבה הבאה

קרא עוד »

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

אני חושב שהמילה שחיפשת היא "קוויר"

הרב אברהם סתיו, אני חושב שהמילה שחיפשת בפתיחת דבריך היא קוויר (או אולי גיי באנגלית), אדם שהוא חריג מהציפיות הסיס-הטרו-נורמטיביות של החברה שלנו, ולא המילה הומו או הומוסקסאול. כשאנשים להט"בים מזדהים עם דמויות כמו בובספוג או אלזה "ומשייכים" אותן לקהילה הגאה הם לרוב לא מסווגים אותם מבחינת נטייה מינית או זהות מגדרית, אלא מצביעים על חוויה משותפת. בדרך כלל החוויה הזאת לא תהיה של אחת הזהויות הכלולות באותיות להטבא"ק+. זו פשוט חוויה כללית יותר, החוויה של שונות בתוך חברה שמניחה שכל בן נמשך לבת, שמבוגרת בשנות ה-30 שלה צריכה להתעניין בקשרים רומנטים, ושהחוויה המגדרית של כל אחד.ת היא או גבר או אשה. המילה היותר כוללנית לזהות השונה הזו היא המילה קוויר. הקושיה – איך ייתכן שלספוג או לכוכב ים תהיה נטייה מינית או זהות מגדרית שונה, רלוונטית כמו הקושיה איך ייתכן שבובספוג מדבר, שיש לו רישיון נהיגה, ושהוא לובש חולצה מכופתרת ועניבה.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

8 תגובות

  1. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראשי היתה, איזה סיוט לחיות בצורה כזו.
    חיים מעייפים. חיים במקביל בשני רבדים. שני רבדים שנמצאים במצב של לוחמה זה בזה.
    אבל במחשבה שניה, לחיות ככה (הומו במסגרת דתית), יש בזה קסם מסוים…
    הראש עובד ב 200% תפוקה, והריגושים גדולים. מה שווים החיים בלי ריגוש?

  2. שווה.. בהתחלה הייתה תחושה שמשהו השתנה בכתיבה שלך.. שקצת נמאס לך, אבל אז ראיתי את כל התמונה וזה פשוט מקסים.
    אני כל כך שמח שהסיפור הזה התפרסם מהר יחסית לסיפור השני.. אני כולי ציפייה לסיפורים בעתיד!
    כל הכבוד! ותודה..

  3. אני חושב שבשפה לייבוביצ'יאנית, איפשהו עברת את הקו בין עבודת השם ועבודת עצמך. המירוץ אחר התחושה, אחרי ההתרגשות, אחרי "להיות טהור" – מוליך את הילד לטבול במקווה, והרי אין מצווה כזאת, בכניסת יום כיפור, כלומר – על סף איסור לאו.

    ולא הייתי טורח לכתוב את זה, הרי מה זה משנה ממרחק השנים, אם לא הייתי חושב שיש כאן בעיה גדולה יותר. לא אישית.

    אני חושש שדתיות של רגש היא בהכרח דתיות רדודה יותר, דתיות שיקשה עליה לעמוד במשברים ואיומים של החיים האמיתיים. בוודאי של החיים כהומו. אני חושש יותר שההקצנה והחינוך שמוענק בישיבות דוחף את הילדים לדתיות כזאת, כי היא פשוטה יותר להעברה, ודורשת פחות מאמץ חינוכי. זה מתבטא בסופו של דבר באיזשהו שבר של הדתיים הלאומיים או הדתיים המודרניים מול החרדיות מצד אחד והחילוניות מהצד השני. אני עוד אחשוב על זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.