>> קישור לכל הפרקים בבלוג

את גלעד פגשתי ביום שישי בערב, אחרי ארוחת ליל שבת עם ההורים.

לדייט אני מגיע בחולצה לבנה של שבת, במכנסי שבת ובנעליים מצוחצחות. גם בכיפת שבת, כמובן.

קבענו להיפגש ביום שישי בערב ברחוב שלום עליכם (כמה סימבולי). כבר כשאני מתקרב אני מזהה אותו שם, יושב על משענתו של ספסל הרחוב, כשרגליו על מושב הספסל. עיניים עצובות. משהו קצת בודד. הוא קם לקראתי, לוחץ את ידי, כף ידו מעט לחה, אבל חסונה, לחיצתו חזקה.

היי מוטי, הוא אמר, ואני נסוגתי.

*

גם גלעד פנה להודעה שפרסמתי בעיתון, אבל אחרי האכזבה מהמפגש עם גבריאל, החלטתי שלא להיפגש עוד. בכל זאת, היו עוד כמה הצעות לדייטים על הפרק. עם בחורות. מצד שני, היה משהו מאד מסקרן בהחלטיות שלו, באופן שבו הוא התנסח, ברהיטות שלו, בהשלמה שלו. וגם בחילוניות שלו.

הוא צירף את מספר הטלפון שלו למכתב, ואני התקשרתי.

גלעד?

כן, זה אני.

מדבר מוטי. אני זה מהמודעה בעיתון. הדתי. קיבלתי את המכתב שלך.

אה, אוקיי, התיבת דואר במעלות?

כן.

הוא נשמע הומו, ממש נשמע הומו.

*

בוא נתחיל ללכת, ותוך כדי כך נדבר קצת? – הוא הציע.

או-קיי.

כמה רגעים של שתיקה.  לא.  הוא לא נראה מושך במיוחד.

תגיד, אני שואל , למה אתה מסכים לצאת עם מישהו כמוני?

מה זאת אומרת מישהו כמוך?

אתה יודע, דתי.

למה שזה יפריע?

כי כבר סיפרתי לך, שאני לא כל כך שלם עם כל הקטע הזה, ושאני עוד לומד על עצמי.  כאילו, אני יכול לבוא בוקר אחד, ולהגיד לך 'זהו זה, החלטתי שזה לא בשבילי', אתה לא מפחד שרגע כזה יגיע?

למה אני הורס? למה אני דווקא הורס?

הוא שותק קצת.

לא. אני לא מפחד. קשר עם מישהו כמוך דווקא מאוד מסקרן אותי. לדעתי, השיחות איתך יכולות להיות מעניינות מאוד.

אני לא יכול שלא להימנע מלהסתכל על שנינו מלמעלה. דתי וחילוני מטיילים יחד, חולצת שבת לבנה עם טריקו שחורה. כיפה לבנה סרוגה עם קוצים משוחים בג'ל. מכנסי שבת שחורים עם ג'ינס מהוה. הומואים. הומואים.

אתה נראה קצת מדוכדך , אני מציין, וצריך אומץ בשביל זה…

הוא שותק שוב, עוצר לרגע, וזורק לי חצי חיוך:

פשוט ניתקתי, ממש בימים האחרונים קשר עם מישהו.

קשר ארוך?

כן. זה היה משהו כמו שנה.

שנה החזקת מעמד עם מישהו?

(שנה? שנה???)

כן. אבל הוא היה על הפנים.

אז למה נשארת איתו?

אהבתי אותו.

אתה יודע, שאני לא יכול להבטיח לך קשר כזה?

ושוב, אני מתעקש לא לתת שום משמעות לערב הזה, להעלים ראיות עוד לפני שהערב מתחיל. משהו בהתנהלות שלו, בהומואיות שלו שזועקת מכל מחוות גוף, משהו בזה מקים בי חומות ודוחק בי להתנגד, להוציא את עצמי מהסיפור הזה. אבל זה לא מבהיל אותו:

אני יודע, אבל תמיד אפשר לדבר, אתה יודע. אתה פשוט נשמעת לי כבר בהודעה בטלפון מישהו אמין, שלא מחפש רק סקס.

צמרמורת. המילה הזאת. המילה האסורה. משהו שרק עושים אבל לא מדברים עליו. בשביל מה להגיד את זה?

אני מחייך באי-רצון. הוא מספר לי על עולם של 'דייטינג' של הומואים, ואפילו המושגים נראים לי כל כך רחוקים, כל כך לא אני, כל כך של עולם זר ומרוחק. סיפורים על אנשים שחיים בזוגיות, סיפורים על גברים שבוגדים בנשותיהן, ואפילו על איזה מועדון בתל אביב.

תגיד, אתה רואה חיים כאלה כחיים אידיאליים?

האמת, לא, הוא עונה, ואני מודה שאני מתפלא. הוא ממשיך.

אתה רוצה לשמוע מה אני מתכנן להמשך חיי?

כן, בבקשה.

אז אולי זה הולך להישמע לך מוזר, אבל אני מתכוון להתחתן, וליצור חיי משפחה נורמאליים.

זה לא נשמע לי מוזר. אני רואה את המשך חיי בערך באותו הכיוון.

להתחתן?

הוא שואל, ואני מביט בעיניו, רוצה לרסק כל קשר לערב הזה, להומו הזה, לזוגיות שהוא מדבר עליה, אני משיב שכן.

עם אישה?

ברור.

הוא שותק רגע, ואז שואל: אז מה בעצם אתה עושה כאן לידי עכשיו?

עכשיו אני שותק. הוא ממשיך.

האמת היא, שהיה לי קשר רציני ודי ארוך עם איזושהיא בחורה, אבל בסוף גילינו שזה לא זה.

אהבת אותה?

כן, אהבתי אותה מאוד. אמנם, זו הייתה אהבה רוחנית הרבה יותר מגופנית. תמיד נמשכתי לגברים הרבה יותר מלנשים. הוא עוצר רגע, ומתקן – בעצם, אף פעם לא נמשכתי לנשים.

(בלי להתאפק אני שואל: והיא ידעה על ה-?

לא. היא לא ידעה.

אני מתכוון להתחלק גם בקטע הזה עם אשתי.

אפילו לעצמי נשמעתי מאד החלטי. הוא חייך והנהן.

אני רק מקווה, שהיא תישאר איתך אחר כך.

אין לי ברירה. אני לא מתכוון לחיות את חיי עם אותה האישה, ולשמור בסוד כל הזמן את הקטע הזה. אני פשוט אוכל את עצמי מבפנים.

אולי אתה צודק.

חשבתי גם אולי להתחתן עם מישהי כמוני. אתה יודע. זה יכול להיות יותר קל.

הוא נרתע.

לפי מה ששמעתי על הבנות מהסוג הזה, הן יותר מידיי קרות ושתלטניות. אני לעולם לא אוכל להסתדר עם אחת כזאת.

*

גמלה בי ההחלטה שלא לפגוש עוד את גלעד, הוא הומו מידיי. אבל דווקא ההחלטה הזאת אפשרה לי לפתוח בפניו את צפונותיי. המשכנו לשבת שם עוד שעה ארוכה כשאני מספר לו דברים שאסי לעולם לא יבין, שעם נתנאל אף פעם לא דיברתי ושאוזניו של ראש הישיבה היו נצלות אם היו שומעות. גם הוא שיתף. חייכנו הרבה, צחקנו הרבה. בסוף התיישבנו על ספסל אחר, ברחוב שתחת מעונות הטכניון. הוא הצביע לכיוונם וסיפר לי ששם החדר שלו, למעלה.

*

אתה יודע, מוטי, לא האמנתי שאגיע איתך לנושאים כאלה כבר בפעם הראשונה שאנו נפגשים.

רציתי לומר שמבחינתי זו גם הפעם האחרונה, אבל פתאום משהו התחיל למצוא חן בעיניי בסיטואציה. הבטן התחילה להתחמם מבפנים. הסתקרנתי לשלוח אליו יד, לשאול אותו אם הוא יזמין אותי לחדרו. אבל ידעתי שאני לא אעלה, גם אם יזמין. החומות, החומות.

נתנאל זה משהו אחד. לא מדברים על זה, רק עושים, ואחר כך בוכים. עם גלעד זה אחרת, פתאום ה'הכל מותר' הזה נראה לי מוזר ומאיים.

כבר היה מאוחר. אנחנו מבינים שצריך להיפרד, ואני גם יודע שלא נתראה שוב, למרות שטוב לי. כן, טוב לי, אבל גם מוזר לי מאד.

הצטערנו לומר שלום.

בסוף הוא אמר – אני באמת רואה בכך דבר יפה וחשוב שלא נכנסנו למיטה ישר על הפעם הראשונה. אבל אני ממש חושב, שנוכל לנסות גם את הקטע הזה.

שתקתי.

*

בבית כבר כבה השעון-שבת. אני משתחל למיטה בשקט, ממלמל את קריאת שמע שעל המיטה, וכשמגיע לקטע שאני מדבר איתו, שואל ומבקש – והטייס האוטומטי שלי מבקש את האישה המתאימה – הראש שלי נודד למקומות אחרים. וקצת קצת קצת מטיל ספק.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג