אסי ואני יושבים "במקום הקבוע": ספסל תחנת האוטובוס בתחנה "העליונה". מבנה הישיבה התיכונית מציץ מעבר לגבעה. האוטובוס לא יעבור כאן היום. שבת היום. אנחנו לבושים בלבן. חזרנו לפינה הזאת שנתיים אחרי היום האחרון של השמינית. "שבת מחזור".
אסי מחייך. זוכר את השיחות שהיו לנו כאן? הוא אומר.
זוכר, וודאי שזוכר, אני מחייך בחזרה. הלב שלי פועם בחוזקה, ואני תוהה אם עכשיו ככה הוא דופק איך זה יהיה אחרי שאני אספר לו.
קרה משהו? הוא שואל.
לא, לא. אני מנענע בראשי. לא מסתכל עליו. בונה רגע דרמטי. מה יש? שירגיש שאני מת מפחד, שיהיה מוכן לזה. אני לא בטוח למה אזדקק יותר – לרחמיו? לחיבוקו? לעידודו?
לָמה בעצם אני רוצה לספר לו? האם אני צריך לכך אישור?
אסי מדבר על משהו, ואני לא מקשיב לו. משהו שקשור בבחורה שהוא יוצא אִתה. אחת מִני רבות בשרשרת היציאות של אסי.
– נכון? הוא שואל.
נכון, אני אומר, ואפילו אני לא יודע מה אני מאשר.
טוב, קדימה, תשפוך. הוא אומר.
אני תולה בו עיניים, בודק אם יהיה בסדר, בודק אם הוא לא יקום וילך אחרי שאספר, מנסה לנבא אם הוא לא יברח ממני כמו שברח אז בחמישית כשהקשר היה "לוחץ מדי". העיניים שלו מסתכלות עליי, טובות, בוגרות. אני מנסה למצוא בהן בשלות למה שאני עומד להטיל, זה הרי כבר ברור שאני עומד לספר לו. אני פותח את פי לדבר, ונחנק לרגע, בולע רוק. הוא צוחק. אני מחייך.
אתה מתבייש ממני? הוא שואל, בקול נעים.
אני לא מתבייש ממנו, אבל אני לא אומר לו את זה. אבל אני מתבייש על מה שהיה שם בשבוע שעבר בבית החייל בתל אביב (שכתבתי בפרק הקודם). מתבייש שלא עצרתי בעצמי, אבל יודע שמה שהיה שם הבשיל את הרגע הזה כאן. המגע הזה הביא אותי לנקודה שממנה אפשר ללכת רק קדימה. חייב לספר לו עכשיו. מרגיש כמו אדם הראשון לאחר שטעם מעץ הדעת: פתאום החברות עם אסי תלויה בתגובתו לוידוי שלי, פתאום עכשיו לאחר שהוא ראה אותי במערומיי הרגשיים.
אני מזדקף, נושם, מחייך חיוך רפה, ואומר: רק רציתי להגיד לך שאני כן.
אתה מה?
אני כן. מה ששאלת.
מה ששאלתי?
כן, לפני שבוע. אתה יודע על מה אני מדבר.
ראיתי בעיניים שלו שהוא ידע על מה אני מדבר. הוא נשאר לשבת לידי, מביט בי, העיניים שלו עדיין טובות. הבטן שלי מפרפרת.
ואיך אתה מרגיש? הוא שואל, ואני יודע, אני מכיר אותו, אני יודע שזה לא מה שהוא שואל, הוא שואל רק כדי לומר משהו, כדי לא לשתוק, כדי שיהיו לו כמה דקות לעכל את מה שהוא שמע. אני לא משיב לו מיד, אבל אני שומט ממנו את העיניים, מתבייש פתאום, כאילו מבין את מה שהוא מבין עכשיו, כאילו אני רואה את כל ארבע השנים האחרונות בעיניים שלו. פתאום אני כל כך חשוף בפניו, פתאום זה כל כך ברור איך ההיצמדות שלי כלפיו הייתה כולה בגלל זה. אני נזכר שוב איך דיברנו על עצמנו כעל "דוד ויהונתן", ועכשיו זה נראה לי כל כך פתטי, אני נראה לעצמי כל כך פתטי.
איך אתה מסתדר עם זה? הוא שואל שוב. הפעם הוא באמת התכוון. ואני מספר לו.
אני מספר לו שתמיד הייתי שונה. אני מספר לו על הבנים בגן ששיחקו בקוביות ועליי – שהעדפתי לשחק עם הבנות בארגז האוכל עם כלי האוכל הקטנים. אני מספר לו על שיחת בנים על ספסל, החופש הגדול אחרי כיתה ד', כשכולם נקבו בשמות של בנות מהכיתה "שהם אוהבים", כשאני במהירות מנסה לחשוב מי הבת הכי יפה בכיתה שכדאי לי לנקוב בשמה. בסוף כשאני נוקב בשם הם כולם מתפלאים על הבחירה שלי, ועוד יותר צוחקים עליי כשאני אומר שהיא יפה. כשאני חוזר הביתה באותו היום אני פותח דף ביומן האישי הקטן שניהלתי אז (צהבהב, עם מנעול קטן) וכותב שם: "הבנות שאני אוהב", ורושם מתחת את השמות שהם אמרו. ליתר ביטחון. אחרי מחשבה קלה אני הופך דף ורושם בראשו "הבנים שאני אוהב", ואני רושם שם שני שמות. שניים שישבו לידי באותו היום על הספסל. אפילו לא ידעתי למה אני רושם את שמותיהם. אני מספר לאסי על המדריך בבני עקיבא שהתחיל להופיע לי בחלומות של כיתה ה'. אני מספר לו על נתנאל – מבלי לומר שזה נתנאל. אני גם מספר לו על הרב רבינוביץ', שיודע.
ומי עוד יודע? הוא שואל. אני אומר לו שאף אחד. אומר לו שהוא החבר הראשון שיודע, ואני לא מעז עדיין להסתכל בפניו. הראש שלי תקוע באדמה, העיניים שלי סופרות נקודות לבנות של סיד על קרקע הבטון היצוקה של תחנת האוטובוס. נמלים שמהלכות בנחת סביב לנעלי השבת שלי.
פחדתי שהוא ישאל על האירוע ההוא בשבוע שעבר, אבל הוא לא שואל. הוא גם לא מזכיר. אולי הוא חכם מספיק כדי להבין שזה יביך אותו. אולי מביך אותי?
אסי ממשיך להתעניין, שואל לגבי המטפל הזה שהרב רבינוביץ' שלח אותי אליו, שואל אם ניסיתי הכול, מנסה באמת להבין אם זה בלתי-הפיך, ואני מסביר לו שכזה אני, פשוט זה אני. לא בהשלמה. בעצבות.
שנים אחר כך אני אדע שאי אפשר לנתק את הסיפור הזה מההקשר שלו: אלה היו ימים של עצב גדול, של השלמה עצובה עם נטייתי, של בדידות נוראה. ימים שחיפשתי בהם הכלה ואמפתיה, כתף להישען עליה ומישהו שיגיד לי שיהיה בסדר למרות הכול. אלה היו ימים של מעברים חדים בין תפילות ארוכות ובוכיות לא-לוהים לבין התגרויות מיניות במקומות מפוקפקים. ימים של בחינת הגבולות שלי, של תיוג ההומוסקסואליות שלי למקום מיני בלבד והתנערות מהאמונה בקשירת קשר, בהבנת המשמעויות הרחבות יותר של היותי הומו.
אסי?
כן, מוטי. הוא אומר. ואני עודני עם הפנים בקרקע, כבוש, עייף, מובס, כמֵה. אסי לא מדבר הרבה, הוא חושב, הוא שקט, בטח נבוך.
אסי, אתה יכול לחבק אותי? אני שואל בלי להסתכל עליו. המילה 'אותי' נסדקת לי, והקול נרעד.
בטח. הוא אומר בנועם.
אני מזדקף, מביט בו, והעיניים שלו עדיין טובות, כל כך טובות. הוא מחבק אותי, מחבק אותי חזק, ואני מחבק אותו, משעין את ראשי על כתפו, מריח את ריח הקפוצ'ון שלו, את הריח של אסי.
אני עדיין חבר שלך, אתה יודע, הוא לוחש לתוך העורף שלי, ואני עוצם עיניים.
4 תגובות
שוב עשית לי דה ז'ה וו… פשוט מדוייק! כל הכבוד
נתי היקר,
כרגיל, הסיפור שלך נפרש בכנות ובכשרון יוצאי דופן. מדהים להיווכח שוב ושוב איך ממד שלם פשוט נסתר מעיניי (ומן הסתם מעיני רובנו) באותם ימים.
אני מאמין שאתה נותן המון כוח לנערים צעירים בישיבות התיכוניות החווים את מה שעברת בזמנו וקוראים אותך.
אה, ואסי מתוק. אין ספק.
וואו אתה כותב יפה
מלא רגש!!!!!!!!
כמה מדוייק ושווה הנתיב של ההכרה,הגלוי,החשש,ההתלבטות,היסורים,ובסוף ההשלמה,חשוב שתהא ידיעה,כי ישנם אנשים רבים הנושאים את הידיעה,ואיתה הבנה וקבלה ללא תנאי ,הבנה שכולה אהבה ללא תנאי.