חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

פרק שביעי: "דתי בן 19 מעוניין בחבר"

'דתי בן 19 מהצפון, נאה ודיסקרטי, בחבר בסביבות גילי'. כל מילה נשקלה היטב. פתאום נראיתי לעצמי זר מבעד למילים, מנסה לחשוב בעיניים של אלו שיקראו את המודעה שאפרסם במקומון, מנסה לחשוב אם עוד מישהו מעלעל כמוני בעיתון בחדרי חדרים לאור המנורה הקטנה שנותרת לאחר ששעון השבת כבה * כמה ימים אחר כך לבית המדרש אני חוזר עם שני מכתבים בכיסי. לשניהם אענה עוד היום * נתי בפרק חדש בבלוג "ציפור קטנה בלב"

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

mailboxבדרך לסניף הדואר, מדגדגים לי באצבעות המפתחות האדומים של תא הדואר שפתחתי לפני שבוע וחצי. יומיים אחר כך גם שלחתי בידיים רועדות מכתב עם נוסח ההודעה שלי למדור 'כתובת' במקומון.

בכל סוף שבוע אני נכנס לשירותים עם העיתון, מחפש את המדור, מרפרף בעיניי על המילים, מחפש להישען עליהן ולמצוא שותפים. אז אני עוצם עיניים ומדמיין את הפגישה: אני אהיה נבוך אבל נרגש. אני אספר, ובוודאי גם הוא. אולי גם נאחז יד, מהססת. אין לו פנים, לאיש הזה שבדמיונות שלי, אבל יש לו דמות, וקול, ונוכחות, וישות. והוא יבין אותי, כל כך יבין אותי, ואני אוכל לדבר, והוא יקשיב, ואז גם הוא ידבר ואני אקשיב. ונחייך, ונרגיש שותפים…

עברה שנה מאז התחלתי ללמוד בישיבת ההסדר. מחלונות בית המדרש נשקף נוף גלילי הררי, נוף פתוח ומאוורר. מדי פעם בפעם, תוך כדי הלימוד, אני מרים ראש אל האופק הזה, ונעלם בו לחיים של רפואה, לחיים שאהיה בהם כמו כולם. בזמן תפילת שמונה עשרה אני נצמד אל החלון, ובמקום לעצום עיניים, אני פוקח אותם ומתפלל אל ההרים, מתפלל לאלוהים לאהוב אישה ובאותה פעימה אני מתפלל לפגוש אהוב.

כבר לא מתייסר על מה שאני עושה מדי כמה לילות עם אחד מחבריי לשיעור, משהו כמו נתנאל בימי הישיבה התיכונית. כבר יודע שהוא מבין שם למעלה, הוא ממש לא כועס, הוא הכי יודע למה אני עושה את זה.

'שמע קולנו' אני אומר, 'חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו', ואני עוצר, תוהה מה לבקש הפעם, נושא עיניי אל ההרים ומתפלל לאהוב, ויודע שהוא כבר יודע מה טוב לי, ישלח את מה שנכון לי. עזרת הנשים מדגדגת לי בעורף, מציצה אליי מאחורי הוילונות.

כשאני פוסע לאחור – 'עושה שלום במרומיו' – אני נוחת חזרה אל המציאות הרועשת של בית המדרש: ים אנשים אהובים, חברים, שותפים, אבל כל כך רחוקים. מתגעגע לאסי שיודע, מתגעגע לדבר אתו, אבל אסי רחוק, בישיבה אחרת.

הימים שלי בנדנדת רגשות: יום אחד באושר גדול אחרי הארה פתאומית בסוגיה, או תפילה באמת טובה, ויום אחרי שבוי בכבלי נקיפות המצפון, עמוק בבוץ של ייאוש, שמוביל אותי אל החדר, לחפש את אותו החבר ללילה של פריקת עול. בלי לדבר, רק לעשות. פוחדים לדבר.

המעטפה שולשלה לתיבת הדואר האדומה באצבעות רועדות. פחד איום, סקרנות עצומה.

'דתי בן 19 מהצפון, נאה ודיסקרטי, בחבר בסביבות גילי'. כל מילה נשקלה היטב. פתאום נראיתי לעצמי זר מבעד למילים, מנסה לחשוב בעיניים של אלו שיקראו את המודעה, מנסה לחשוב אם עוד מישהו מעלעל כמוני בעיתון בחדרי חדרים לאור המנורה הקטנה שנותרת לאחר ששעון השבת כבה.

אני מטפס על שלוש המדרגות בכניסה לסניף הדואר, פונה לחלקו השמאלי של הבניין – שם ממוקמים תיבות הדואר הקטנות – ורואה את איש הדואר מחלק מכתבים אל התאים. מעניין כמה הגיעו לתאי.

בשבת האחרונה הייתי אצל ההורים. מיהרתי לקנות עיתון מייד לאחר התפילה, ואיך שנכנסתי הביתה נחפזתי לשירותים גורר אחריי את המקומון, מדפדף במהירות, ומוצא: המודעה שלי שם! אני קורא אותה שוב ושוב, משווה אותה להודעות אחרות שם בדף. תחושה מוזרה בבטן, כאילו מצד אחד אני נחשף, ובאותו הצד גם נותן ביטוי מוחשי לחטא הקטן (?) שלי. בצד השני אין שום דבר, בעיקר תחושה שעם כל צעד שאני עושה קדימה, אני ממוטט את הקרקע שדרכתי עליה קודם.

אני מוצא את תא הדואר שלי, מכניס את המפתח, מסובב, ופותח: יש מעטפות! יש מעטפות!

אני משחיל את זרועי אל נבכי התא העמוק, גורר משם את המכתבים, אוסף אותם אל חיקי, מצטער שלא הבאתי מעטפה או שקית לשים אותם. הלב פועם בהתרגשות. הידיים רועדות, הסקרנות גדולה: מי כתבו לי? בני כמה הם? גם דתיים? ומהיכן בארץ?

אני לא יכול להתאפק ומחליט שאקרא את המכתבים כאן ועכשיו. אני אוסף אותם: אחד עשר מכתבים, ופונה אל רחבת הדשא שליד המרכז המסחרי, מוצא פינה שקטה ומתיישב על הקרקע. אני מסדר אותם בערימה, ומרים את הראשון. בצידו האחורי רשום רק: אבי, ת"ד 4653, חיפה.

אני פותח את המכתב, ומזהה שרשומות בו לא יותר מארבע שורות:
אהלן נער דתי,
שמי אבי ואני בן 38 מחיפה. אני איש דיסקרטי ונעים.
אשמח להנאות משותפות, אני בהחלט יודע את העבודה.
הנה גם הטלפון שלי, אתה מוזמן להתקשר, ונקבע להיפגש.
אבי

הלב שלי נפל. לבור דוחה, מגעיל, מלוכלך, חוטא. מרגיש איך אלוהים מסתכל עליי מלמעלה עכשיו, שואל אותי אם זה מה שבאמת אני רוצה, ואני יודע שלא. הנאות משותפות? האם זה כל מה שיש להם בראש?

המכתב השני, השלישי, הרביעי, החמישי – כולם אותו דבר. גברים מבוגרים ממני שמזמינים אותי לביתם כדי לטעום מנעוריי, לטמא את עורי. פתאום הם כולם לבשו אצלי צורה של המבוגרים האלה שעומדים בצידי השבילים בגן הרכבת בתל אביב, שמציצים בי בתאוותנות, שמזהים בי את הסקרנות, אבל מעוררים אצלי בחילה וגועל.

ההפתעה הגיעה במכתב העשירי. גם אותו פתחתי במיאוס, מחכה לראות אילו פנינים מיניים נוספים ירצדו על הנייר, אבל היה שם מכתב ארוך שנכתב בכתב צפוף וקטן להחריד. מילים קטנות-קטנות שמועמסות על הדף משני צִדיו.

אני משלב את רגליי לישיבה מזרחית, ומתחיל לקרוא את מכתבו של אביחי, נער בגילי שלומד במכינה קדם-צבאית כלשהי. המילים הצפופות שלו מספרות על נער ביישן שיש לו אחות תאומה, שהיא גם ידידת נפשו. הוא מספר על ילדוּת של הצקוֹת בשל התנהגותו: צוחקים עליו שהוא נשי, צוחקים עליו שיש לו 'תנועות של בחורה'. הוא מרגיש בודד והוא מחפש חבר לדבר אתו, מישהו שיבין אותו. אביחי בוכה הרבה בלילות כי הוא באמת מרגיש שונה, והוא גם משוכנע ויודע שלעולם הוא לא יתחתן עם אישה. הוא מספר לי על כך שיש לו חלומות שגם לי הוא מהסס אם לספר, אבל אם ארצה לדעת הוא ירחיב, רק שאהיה מוכן לכך שאולי גם לי זה לא יהיה פשוט לשמוע.

אני מקפל בחזרה את המכתב של אביחי, ומעודד אני פונה למכתב האחרון. מאחור כתוב השם המלא: גבריאל שלום. כתב היד עגול ויפהפה. מתוך המעטפה אני מוציא מכתב שכתוב על נייר צהוב, שורות מסודרות וכתב יד של בחורה, מסותת, נעים, כאילו אני יכול לשמוע את גבריאל שמספר לי במכתב על נטיותיו, על השלמתו, על כך שהוא לא דתי אבל ישמח מאוד להכיר מישהו מהעולם הדתי. גבריאל גר במושב. הוא גר רק עם אמו – הוריו התגרשו לפני כמה שנים. הוא בן יחיד, והוא יודע על עצמו כבר מגיל מאד צעיר. הוא טרם שיתף מישהו בסוד הזה, אבל דווקא מושך אותו להיפגש עם מישהו מהעולם הדתי. לדבר.

אני קורא את מכתבו ומשהו מתרחב לי בבטן, משהו נעים. פתאום מצטיירות פנים לאיש הזה שאפגוש, פנים עדינים, נעימים, חיוך רך, עיניים טובות וכתב יד עגול.

לבית המדרש אני חוזר עם שני מכתבים בכיסי. לשניהם אענה עוד היום.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

אני זוכר את זה, שהוא הביט בי ואמר ש״זה לא אמיתי ורק מחשבות שווא ואי אפשר באמת לאהוב בנים, אתה לא רוצה למות לבד״.

אני זוכר את היום הזה טוב מאוד, כי הוא שרט לי את הלב. זוכר איך אבא שלי אסף אותי אחרי זה עם המונית שלו, ואיך נכנסתי וישבתי במושב האחורי כאילו הייתי לקוח זר, ורציתי שהוא ישאל אותי מי כיבה לי את הלב, איך היה אצל הרב, אבל אבא לא שאל.

קרא עוד »

קיבלתי אות הוקרה מעיריית תל אביב

אני אגיד שבהתחלה כששמעתי שיביאו לי אות הוקרה הייתה לי התלהבות מטורפת שמלווה בפחד. הייתי בכזה ״מה לעזאזל״. אט אט במשך השבוע התודעה הזו השתנתה להתלהבות טובה שמלווה בתחושה של ״איזה כיף שרואים אותי. איזה כיף שמעריכים את זה.״

קרא עוד »

את שאהבה נפשי

"את שאהבה נפשי" הוא מחזה שכתב איתי סגל, שעיקר עלילתו עוסקת בפיגוע בברנוער ובטיפולי המרה. בלב ההצגה יהונתן, בחור צעיר מיישוב דתי שנפגע בפיגוע ונדרש להתמודד עם החשיפה בפני משפחתו בעקבותיו.

קרא עוד »

בחור בן 18-19, שהולך לטיפול "מקצועי" ו"מבטיח", תרתיי משמע, שנותן תחושה של עוצמה, ביטחון, כמו טריפ מופלא על קוקאין משובח במיוחד הנארז בתוך מעטפת של מציאות אפשרית וחוקית לחלוטין… יש יותר מזה?!

אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.

קרא עוד »

שתפו את המאמר