פרק רביעי: סוד שמתחיל באות ה"א

הווידוי: לאחר תפילת שחרית, הפקדתי בידיו מכתב שכתבתי. כל מילה נשקלה היטב בטרם מצאה את דרכה אל הדף. כתבתי שם את המילה המפורשת, אומר אותה אולי בפעם הראשונה לעצמי, ודאי שלעופר * התגובה: אתה סוטה! ושתדע לך שאני אספר עליך לכל העולם! אספר לאבא שלך, ונראה מה הוא יגיד על זה, הא? אם עוד פעם תתקרב אליי - אהרוג אותך, אתה שומע? תיזהר ממני!' * והתגובה לתגובה: בבקשה, לא! אל תספר. אבא שלי לא יידע מאיפה זה בא לו

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

datingאז עם כל הסיפור הזה של אסי ושל נתנאל, יש גם הסיפור של עופר.

עופר בעצם מחכה לי בבית בכל פעם כשאני חוזר מהישיבה. עופר גדל אתי באותה השכונה, שנינו יחד באותו סניף בני עקיבא, באותו שבט, ושנינו חברים טובים. עופר יושב בבית הכנסת לא רחוק ממני, קרוב מספיק כדי שנשלוף מבטים זה אל זה במשך התפילות.
אני חושב שעופר היה הראשון מבין שנינו להתבגר: כבר בכיתה ז' אני זוכר שהוא היה נצמד אליי לכל מקום, והיה מאוד נפגע ממני אם לא הייתי, למשל, שומר לו מקום לידי בכיתה, או לא קורא לו לרדת אתי לחדר האוכל.
אני מוכרח להודות שלא ממש הבנתי ממה נפגע ועל מה ולמה.

לעופר ולי הייתה פינה קבועה בהפסקות. בפינה הזאת היינו עומדים קרוב-קרוב אחד מול השני, כך שהרגליים שלי לעתים קרובות מאד היו צמודות ממש לרגליו. ככה היינו עומדים כמעט הפסקה שלמה ומדברים, מתעלמים כמעט לחלוטין מתנוחתנו הכול-כך אינטימית. מרוב שהתרגלתי לתנוחה הזאת, אפילו כבר לא חוויתי עוד תקלות מביכות (אתם מבינים למה אני מתכוון…) בזמן ההיצמדות הקבועה הזאת.
היום אני מנסה לחשוב, ולא מצליח להבין איך מעולם לא נתתי את דעתי למה שחושבים עלינו כל שאר תלמידי הספר שחולפים לידינו, שכן הפינה הזאת לא הייתה מקום נטול אדם.
פשוט עמדנו קרוב, היינו שקועים בשלנו. התרגלתי לריח הבל פיו, מין עירוב של ריח קפה וטעם של גשר "פלטה" ליישור שיניים (כן, אני יודע שזה לא נשמע משהו, אבל התרגלתי, ועם כל הסיטואציה אפילו נלווה לזה נופך אינטימי).
פעם אחת, באחת ההפסקות עבר לידנו איזה שמיניסט, ופלט 'מה זה? אתם הומואים?' אני זוכר שממש נלחצתי. ממש נלחצתי. אבל לא זזתי מתנוחתנו הרגילה, כאילו שאם אזוז זה ייחשב שאני מודה באשמה. עופר אמר 'אל תשים לב אליו', ובזה זה נגמר.
בכל שבת בבוקר, אחרי התפילה, עופר היה מגיע אלינו הביתה. היינו משחקים בקלפים, שרים ביחד כל מיני שירים (עופר אהב מאוד לשיר), מרכלים על כל השכונה ואחר כך הולכים יחד לסניף. ככה זה היה בכל שבת.

כשעברתי ללמוד בישיבה התיכונית, והייתי חוזר רק לכל שבת שנייה הביתה – אז היינו נפגשים פחות, אבל דואגים עדיין להיפגש, מחפשים תמיד זה את זה לאחר תפילות ליל שישי, לאחר תפילות שבת בבוקר, וגם אחרי הצהריים: את הפינה הקבועה שהייתה לנו בחטיבת הביניים החליפו כעת אחר הצהריים של שבת.
מיד בתום התפילה, ברווח שבין מנחה למעריב, רחבת בית הכנסת הייתה מתמלאת מעגלים-מעגלים של בנים. לכל שכבת גיל היו שניים-שלושה מעגלים כאלה. כל מעגל כזה הכיל בין שלושה לשבעה או שמונה חברֶה. היינו עומדים ומקשקשים על כל הדברים הכי לא חשובים בעולם. ובכן, תמיד עופר היה ממקם את עצמו בצמוד אליי. בצמוד. אבל אני רציתי יותר מזה: הדבר שהייתי זקוק אליו הוא מישהו לדבר איתו סוף-סוף. בכל שבת בצהריים, כשהייתי נשכב על המיטה בבטן עמוסת חמין, עוצם את העיניים לאחר שווידאתי שאימא תעיר אותי בזמן למפקד של בני עקיבא, הייתי מנסה לחשב ולדמיין איך אני הולך הפעם לפתוח את הנושא הזה מול עופר.

לדבר אתו.
שנגיד את המילים.
שנבהיר לעצמנו למה אנחנו ככה.
שנוכל לתת שם לחיוכים האלה שלנו זה לזה, לציפייה הדרוכה הזאת לכל שבת שאני בבית, למתח הנפלא שתמיד יש בינינו בדקות הראשונות שמתפוגג מיד כשכתפו נוגעת בכתפי, כשריח הקפה ופלטת השיניים נוגח בנחיריי.

אז בחופש הגדול שבין השישית לשביעית, באחת השבתות, תוך כדי שאני מלווה אותו לביתו לאחר תפילת הבוקר, התחלתי לגשש.
שאלתי אותו אם הוא שם לב כמה אנחנו דומים, הוא שמח ואמר שכן. אז התקדמתי עוד קצת ותהיתי בקול אם באמת אנחנו יודעים הכול זה על זה.
'למה אתה מתכוון?' הוא שאל, ואני אמרתי – 'נו, אתה יודע למה אני מתכוון'.
עופר התחיל ללכת יותר מהר לכיוון הבית שלו, 'לא יודע, נו, עזוב' הוא אמר, אבל לא ויתרתי: 'עופר, אתה יודע שיש איזה משהו סודי שרק אנחנו חולקים'.
עופר לא הגיב. הוא לא הסתכל לכיווני, הוא המשיך למהר, ואני הייתי משוכנע שאו היום או לעולם לא.
הרגשתי מוכן, הרגשתי בטוח באהבתנו או במה-שזה-לא-יהיה. 'זה משהו שמתחיל ב-ה', משהו של שנינו, נכון עופר?' אמרתי בשקט, כשהקול שלי רועד, גם מהתרגשות וגם מהקפיצות של הצעדים המהירים שלנו.
אבל עופר לא הגיב.
הגענו אליו הביתה. הוא אמר שמחכים לו לקידוש, ושנדבר.
אחר הצהריים. כשנפגשנו בין מנחה למעריב עופר הגיע כרגיל ל'מעגלים', נעמד לידי כאילו לא דיברנו על כלום לפני כמה שעות, נצמד אליי כהרגלו, ופתח בשיחת חולין.

למחרת, ביום ראשון, לאחר תפילת שחרית, הפקדתי בידיו מכתב שכתבתי במוצאי אותה השבת. כל מילה נשקלה היטב בטרם מצאה את דרכה אל הדף. כתבתי שם את המילה המפורשת, אומר אותה אולי בפעם הראשונה לעצמי, ודאי שלעופר.
סיפרתי עליי שם במכתב: על איך מילדות הרגשתי קצת שונה, קצת אחר, וסיפרתי לו במכתב כמה אני מרגיש קרוב אליו, כמה אני שמח שזה הוא ואני, שאנחנו יכולים ביחד להיות מי שאנחנו.
באותו יום חזרתי לסניף אחר הצהריים בלב רוגש, במתח רב.
עופר היה שם בתפילת מנחה, הוא כמעט ולא הסתכל לכיווני. בתום התפילה הוא ניגש אליי, ובלי להסתכל לי לעיניים אמר 'בוא אתי'. הלכתי אתו. הוא לקח אותי לחצר שמאחורי הסניף, הביט לצדדים, ואז הוא אמר 'תקשיב לי מוטי, ותקשיב לי טוב'. הקשבתי. אפילו קצת התחלתי להיבהל. 'אני לא יודע מה אתה חושב עליי ובמה אתה מאשים אותי במכתב הזה. אני לא יודע מאיפה צצים לך הדברים האלה לראש, אבל אתה סוטה! פשוט סוטה!' ורידי הצוואר שלו תפחו בצורה מבהילה, הוא האדים כולו, וירק תוך כדי שהוא מדבר. לא הכרתי ככה את עופר בחיים שלי. 'ושתדע לך שאני אספר עליך לכל העולם! לכל העולם! אני אספר לאבא שלך, כן לאבא שלך, ונראה מה הוא יגיד על זה, הא?' הוא נופף מולי באצבע, הדיבור שלו היה מהיר וחד. הוא התחיל לצעוק ופחדתי שאנשים ישמעו. 'עוד פעם אחת, אבל אם עוד פעם תתקרב אליי אני אהרוג אותך, אתה שומע? אני אספר עליך לכולם! תיזהר ממני!'
ואני מצאתי את עצמי מגמגם, מבוהל, היסטרי, ממש נלחמתי שם על חיי: 'בבקשה, עופר, לא! אל תספר… בבקשה אל תספר… אבא שלי לא יידע מאיפה זה בא לו'.
באמת האמנתי לאיום שלו, באמת הרגשתי פתאום כמו בחלומות המבהילים האלו שאתה בעירום וכולם רואים, ומצביעים, אבל עכשיו גם מצביעים על כל הדברים ששנים היו מתחת. פחדתי ממנו פחד מוות באותם רגעים. רעדתי כולי, התחננתי לפניו שלא יעשה שום דבר, שישכח הכול. אפילו לא בכיתי מרוב בהלה, בקושי נשמתי.
'תיזהר' הוא רשף מולי שוב, העיניים שלו נעו במהירות, אכזריות, רעות. הוא הלך משם. אני נשארתי שם מבוהל, רועד, לא יודע מה לעשות, מרגיש שכל העולם מתמוטט עליי, מריץ בראש תסריטים לגבי איך אבא יגיב ומה אני הולך לעשות. התיישבתי על מדרגה סמוכה, אוחז את הראש בין הידיים, ורוצה למות, פשוט למות.

במשך השנה שאחרי האירוע הזה נמנענו מלהביט זה בזה בבית הכנסת. נעמדנו רחוק. לא דיברנו כלל גם אם חלפנו זה על פני זה ברחוב. מלכסנים מבט – שלא להיתקל.
בערב יום כיפור, שנה אחרי, קיבלתי מכתב לישיבה התיכונית, שבו הוא מתנצל על שלא היה קשוב לי, על זה שחיפשתי חבר לדבר אתו והוא לא היה שם בשבילי. שום מילה עליו. סלחתי לו. ברור. אבל הפעם כבר גיששנו את דרכנו חזרה בזהירות. לאחר תקופה הוא גם בדק-גישש-חזר להיצמד אליי ב'מעגלים', ואני הנחתי לו, בעייפות, מתוך גירויי הרגע, מתוך הייאוש מהשיחה אתו. נתתי לו להתקדם. לאחר שנה או שנתיים הוא אפילו ינסה ללכת יותר רחוק, ואחסוך את הפרטים, אבל אני כבר הייתי במקום אחר, מודע יותר, נכון לי יותר.
שנתיים אחרי ישיבת ההסדר עופר התחתן עם מישהי. בחורה יפה. לחתונה שלו לא הרגשתי שאני יכול לבוא. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה מזל טוב, לקוות בשבילה שאותו עופר המבהיל שראיתי באותו יום בחופש הגדול לא יצוץ לה איזה לילה אחד מהמיטה.

כמה שנים אחרי מישהו ישאל אותי אם לדעתי עופר הומו, וכשאני אשאל למה, הוא יתפלא באוזניי אם אני לא שם לב למחוות שלו ולאופן ההילוך שלו. 'ממש לא שמתי לב', אני אגיד.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

כשהייתי בשיעור א', ישיבת מעלה גלבוע, חשבתי שמורכבות היא הדבר החשוב ביותר בעולם.

קשיים אישיים ודיסוננסים זהותיים נתפסו בעבורי כחובה דתית. חשבתי שעל מנת לא להפוך את הדתיות שלי לפלסטר ליברלי, אני חייב להמשיך לתפוס בדעות שצרמו והפריעו לי. לא רציתי "לפתור" את השאלה הלהט"בית או הפמיניסטית. פתרון היה בעבורי השטחה, רידוד של המורכבות הקיימת.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

3 תגובות

  1. אתה ממש כותב יפה ומרגש לקרוא. גם לי בערך היה כזה אירוע שסיפרתי לחבר קרוב וזכיתי לגשם של קללות מצידו, והוא דווקא היה סטרייט. בכל מקרה לקח לי אחר כך הרבה מאד זמן עד שבטחתי במישהו אחר לספר לו. מקווה שאצלך העניינים הסתדרו טוב יותר. מחכה לפרק הבא!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *