כבר שצעדתי על השביל בדרך לביתו של הרב רבינוביץ' ידעתי שכל אבן המשולבת כאן בשביל המרוצף תיחרט לנצח בזיכרוני. דרך של חמש דקות נראית לי ארוכה מתמיד. צעדתי, צעדתי ודמיינתי את מבע הפנים שלו ברגע שיפתח את הדלת. מזועזע? מופתע? מאוכזב?
מה הוא חשב כשקרא את המכתב ששיגרתי אליו באמצעות חבר מהכיתה, מכתב חתום ונעול שכתבתי בכתב יד משונה כדי שהרב לא יזהה אותי, לא יוכל לדעת מי הכותב, לא יכיר שמדובר באחד מתלמידיו הטובים והנערצים. הרב ענה לי במכתב בחזרה, גם באמצעות אותו חבר, שעליי לסור אליו ולשוחח אתו. מובן שהדבר לא היה בא בחשבון כלל, כך כתבתי לו בחזרה. שפשוט יכתוב לי מה עליי לעשות וזהו. החשיפה מולו נראתה לי בגדר מעשה שאין לי את האומץ לעשות, ובכל זאת מצאתי את עצמי צועד בכיוון הבית שלו. כבר לא הייתה דרך חזרה, כבר כתבתי לו שאחרי סדר הערב אני אגיע.
הוא בכלל לא היה 'הרב שלי' השנה. הוא חינך אותי בשנה שעברה, בכיתה י', אבל ברגע שהחלטתי לעשות מעשה, לכתוב מכתב ולבקש עצה – ידעתי שהוא המתאים לכך. רבים לא אהבו אותו במחזור, חשבו שהוא ערמומי, שהוא מציק, שהוא מטיף, אבל תמיד נהניתי מהרטוריקה שלו, מהאופן שבו הוא ניהל את השיעורים, מחכמת החיים שהוא הפגין.
את הדלת פתחה לי אשתו. היא הכירה אותי. לפי המבט שלה ניחשתי שהוא סיפר לה. הסמקתי. היא הזמינה אותי להיכנס והרב רבינוביץ' הופיע מיד, הוא חייך והזמין אותי פנימה. המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש הייתה שעשיתי טעות מרה שעוד אשלם עליה. הוא שאל בחביבות אם אני רוצה לשתות אתו תה. הסכמתי ותוך כדי שהוא בחש את התה הרהרתי בכך שיש משהו מביך ומבלבל במעמד הזה שבו הוא מכין לי תה. נכנסנו לחדר קטן שהיה בו פסנתר, שולחן קטן וספרייה גדולה. פעמים רבות הייתי בבית הזה – בשנה שעברה בכל ערב שבת בישיבה ישבנו שם ל'עונג שבת', שרנו שירי שבת, ואני התנועעתי בעיניים עצומות, שר בדבקות. אכלנו עוגיות שהבאנו מחדר האוכל והרב היה אומר את פרשת השבוע. אבל בחדר הזה מעולם לא הייתי. באופן מאוד מוזר אפילו הרגשתי זכות לשבת שם, אבל מיהרתי לסלק את המחשבה ולהזכיר לעצמי את המעמד.
'אני מאוד שמח שהגעת לדבר אתי', הוא פתח בקול שקט. אני שתקתי. 'ואני גם יודע שנזקקת להרבה אומץ בשביל זה'. הוא דיבר בקול מעודד ומרגיע. שמתי לב פתאום שהלב שלי הולם בפראות.
היה נראה שהוא בורר מילים בקפידה, נזהר שלא לדרוך על יבלות. 'הבנתי מהמכתב שלך שאתה נמשך לגברים…' הוא אמר מבלי להביט בי ואז תלה בי מבט בודק, כאילו מצפה ממני להמשיך מכאן. ואני המשכתי, לא בורר מילים, לא מייפה ולא מצדיק, אלא מספר דברים כהווייתם. הוא ישב ללא ניע, לא הזיע ולו קמט בלחייו, ואני המשכתי, מתעלם מכך שיכול להיות שאני הראשון שאי פעם חושף בפניו 'דברים כאלה'. לבסוף, ואף שממש לא האמנתי שאפשר, ביקשתי ממנו עזרה, ואז נשתתקתי. הוא עדיין לא דיבר. הוא מולל בזקן שלו, ערבב אותו ובחש בו. לגם שוב מהתה שלו, נשען לאחור, ואז נאנח. 'תראה', הוא אמר, 'באמת היה לי פעם מקרה דומה לפני כמה שנים, אבל אז התלמיד לא ממש דיבר אתנו' – הנחתי שה'אתנו' כולל את צוות הישיבה – '…וזו באמת פעם ראשונה שאני שומע דברים כאלה מפה ראשון'.
אז צדקתי, אני הראשון.
משהו בי התפאר במעמד. הוא הציע לי מיד לשתף את ההורים שלי. 'הם נראים לי אנשים חכמים', הוא אמר. אני סירבתי בתוקף. לא אמרתי לו, אבל נתתי לו להבין שחכמה היא לא בדיוק העניין שנדרש כאן. הוא ניסה להתעקש ואמרתי לו שזה ממש לא בא בחשבון. (אבא שלי יחטוף התקף לב, זה בטוח. ואימא? אימא תאשים אותי במקום את הסיגריות.) הוא השתתק שוב, ואז אמר: 'תראה, יש איזה רב בירושלים, מישהו שאני מכיר, שהוא גם עוסק בייעוץ וטיפול במקרים כאלה'. הוא סיפר לי על המטפל-יועץ אברם קליין שהצליח לפתור בעיקר בעיות בזוגיות, אבל הוא משוכנע שר' קליין גם טיפל ב'מקרים כאלה'. 'אולי כדאי שנשלח אותך אליו', הוא אמר, 'תן לי קודם גם לדבר אתו קצת בעניין'. נבוך קלות אמרתי לו שאין לי כל כך מאיפה לממן טיפול כזה, וכדי שהוא לא יציע שוב גם הדגשתי שאין לי שום כוונה לשתף את ההורים שלי. 'זה בסדר', הוא אמר. 'את עניין התשלום תשאיר לי'.
יצאתי מעודד מהמפגש עם הרב, פוסע בחזרה לכיוון בית המדרש, כשפתאום גאה בי חשק להתפלל שוב תפילת ערבית, אף שכבר התפללתי. בית המדרש עדיין היה חצי מלא בנערים שקדנים שהתפלפלו בלימוד הגמרא. במחשבה שנייה בית המדרש לא היה נראה לי מקום מתאים לתפילה החוזרת שלי, שכן לא היה לי את הכוח להתמודד עם עיניים שנעוצות בי בזמן התפילה. חיפשתי כיתה אחת ריקה, ומצאתי. כיביתי בה את האור ונעמדתי באחת הפינות כשכיוון ירושלים פונה לעבר הקיר. 'ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים', אני לוחש והכי מתכוון אליו בעולם במילים שבררו חכמינו מאי-שם. מילה נצרפת במילה וכולן מסתננות לי בראש, אחר כך בלב, ורק אח"כ מגיעות אל הריאות, אל הגרון ואל השפתיים. לא יכול לחכות כבר ל'שמע קולנו', לפינה האישית שלי מולו. העיניים שלי עצומות, רעשי כיסאות מאחור לא מצליחים לנער אותי מהשלווה הזאת. אופפת אותי הילה מוצקה שאני יכול לחוש אותה כשאני פותח את כפות ידיי ומפנה אותן כלפי מעלה, מרגיש את הכובד שלה נח עליהן, מחמם אותן.
'שמע קולנו א-דני א-להינו, חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו, כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה, ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, חננו ועננו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו… א-לוהי, א-לוהי שהוא גם שלי, אנא עזור לי לצאת מזה, עזור לי לצאת מזה גם אם אני לא מאמין שאפשר, גם אם אני יודע שזה אתה שמת לי את זה, גם אם מתאווה לזה בכל כוחי ובכל מאודי. תן לאברם קליין הזה את הכוחות והיכולת לנבור בי היטב ולהפיק ממני את הכוחות להיות כמו כולם, להרגיש כמו כולם, לדעת שגם אני אוכל להקים משפחה, למצוא אישה טובה, לאהוב אותה. עזור לו לעזור לי להוציא לי מהראש את הנץ הזה שמקרקר לי כל הזמן בראש, שמסובב לי את הראש למה שאסור. אני יודע שאתה הכי מבין בעולם את מה שאני עושה כל הזמן עם נתנאל, אני יודע שאתה מבין שאני לא יכול להפסיק, אבל אני מבטיח לתת לזה סיכוי, כי אני יודע שתעזור לי, ואז גם אני מבטיח להפסיק את הסיפור הזה איתו. אני אוהב אותך, אתה יודע, ואני גם יודע שאתה אוהב אותי, ושאכפת לך ממני, ולא אכפת לי שאני אולי נשמע עכשיו כמו ילדון קטן ומפוחד, כי אני סומך עליך, יודע שיהיה בסדר'.
אני עוצר קצת מללחוש, נובר במוחי אולי יש לי עוד כמה דברים להגיד. מרגיש קצת אשמה על זה שאני מבקש רק עליי, שום דבר בשביל הצרות של העולם, אז ליתר ביטחון אני מוסיף עוד קצת בקשות על בריאותו של סבא, וממשיך את ה'שמונה עשרה' בתחושת הקלה גדולה. כשאני יוצא מהכיתה החשוכה אורות הניאון של המסדרון צורבות לי בעיניים.
בחדר בפנימייה נתנאל מחכה לי שם על המיטה, מחייך אליי. 'בוא נלך אליי לחדר' הוא אומר. מיליון פרפרים עפו לי בבת אחת בבטן. 'בוא נלך' אני אומר.
