את המנגו שלי אני סוחב איתי לכל מקום. לשולחן שלצידי בשיעורים, לשולחן השרטוט, לשירותים ואפילו למקלחת. מידי פעם אני בודק שהסוללה טעונה, שהוא אכן פועל. אי אפשר לשים את המנגו 'על שקט', אז אני לוקח סיכונים ולא מכבה אותו בהרצאות – העיקר שהוא יתקשר.
אז למה הוא לא מתקשר?
*
המכונית של אבא זחלה במהירות של 10 קמ"ש בכבישיה החשוכים של קרית הטכניון. אני מביט יותר לכיוון הכביש. הוא מביט בי. כל הזמן. אני חש את עיניו השחורות מדגדגות את צדודיתי. הוא מדבר בשקט, מתמזג עם קולו החרישי-מטרטר של המנוע. הוא שואל עליי, על משפחתי, על חבריי, על חיי. אני עונה, בהתלהבות, ומספר ומספר, ובכל פעם שאני מיסב אליו מבט אני מרגיש איך אני מתמגנט אליו, איך המילים שלי נשאבות לתוכו, איך כל מה שמתרחש כאן עכשיו נאסף לאיש הזה, שאני אפילו עוד לא יודע את שמו.
הוא מרים את ידו ומניח אותה מאחורי משענת הראש של כיסא הנהג. היא קרובה אליי היד, ואני מרגיש את חומה. אני עוצר את המכונית.
למה עצרת? הוא שואל. השחורות הגדולות שלו מתעגלות, כמו תינוק תמיה שנדבק לו המבט לצעצוע חדש.
כדי שאני אוכל גם קצת להתרכז בך.
הוא מחייך. שיניו זוהרות בחשיכת המכונית. שפתיים עבות.
אז מי המנחה שלך בסטודיו? ענבל?
לא, רמי.
אה, רמי. הוא חדש, נכון?
כן, הוא חדש, אבל הוא בסדר גמור.
הוא מחייך. שוב. בכל פעם שהוא מחייך זזים לו כל הפנים, מתנפחות לו קצת הלחיים, נוצצות לו העיניים.
אז תספר לי קצת על הישיבה? הוא מבקש. ואני מספר לו על הרב רבינוביץ', ועל אסי, ועל נתנאל.
אתה חמוד. הוא אומר פתאום באמצע הסיפור שלי. אני מסמיק בחושך. מה עונים על כזה דבר?
תודה, אני אומר. הוא צוחק.
למה אתה צוחק?
כי זה מצחיק איך שאמרת את התודה. הוא מחייך ואוסף את מבוכתי אל פניו.
תמשיך לנסוע, הוא מבקש. ככה נוח לי יותר.
למה? אני שואל.
הוא לא עונה.
בערך בשלוש לפנות בוקר הוא מוביל אותי לרחוב ברמות רמז, מבקש שאעצור בצד.
כאן אני יורד, מוטי.
אני לא רוצה שירד. אני רוצה שיישאר, שימשיך להתסכל לי בעיניים, לתת לי את הביטחון הזה, השייכות הזאת למשהו. לא שאני מצליח לרגע להבין את מה שקורה לי באותם רגעים, ולמה לעזאזל אני מרגיש שאם הוא יירד עכשיו מהאוטו אז הכל יורד יחד איתו: הסיפורים שלי, השעות האחרונות, הלחיים שלו, העיניים שלו, כאילו כל מה שקרה עכשיו שייך ליקום מקביל שמנותק לגמרי מהמציאות שאוטוטו אני נוחת אליה.
ואתה?
מה אני? הוא שואל.
איך קוראים לך?
הוא מחייך. מושך קצת בכתפיו. זה באמת משנה? הוא מסתכל עליי.
כן, זה משנה. לי זה משנה. נחמץ לי קצת בבטן.
אני קצת מעדיף לא להגיד כרגע. הוא אומר.
למה? ואפילו נסדק לי קצת הקול כשאני שואל. מתקשה להסתיר את העלבון. דלת הרכב פתוחה, הוא תיכף יוצא עם כל הסיפורים שלי לרחוב של רמות רמז, ייצא וייקח אותם יחד עם שמי וישאיר אותי כאן לבד.
הוא מושך בכתפיו שוב. אני אתקשר, יש לי את הטלפון שלך, הוא אומר. אתה חמוד.
ויצא.
*
אז למה הוא לא מתקשר?
*
אני לא יכול להתרכז בכלום. לא מצליח להכין שיעורי בית. לא מצליח לאכול ארוחת ערב. לא מצליח לראות טלוויזיה. הפרצוף שלו מופיע לי בכל מקום, חסר שם, רק פרצוף.
לא שולט בכלל על המחשבות שלי: אולי הוא בכלל לא רוצה? אולי סתם היה סקרן לגנוב אליו את סיפור חיי? אולי חשק חולף אנס אותו לשבת לצידי ולהפנט אותי?
מתגעגע לשם שאיני יודע מהו. אני מרגיש את הלשון שלי מוכנה-כמהה-מתורגלת כבר לגלגל את השם, להתרפק על הברותיו לשקוע בין הגאיו. אני ירא מלנחש שם אחר, פוחד לחלל את קדושת צירוף הצלילים הנסתר.
*
יומיים אחרי. שעת סטודיו. אני יושב עם שרי ועם עוד חברה. מנסים יחד לגבש קונספט לפרויקט הפתיחה של הסמסטר, ופתאום הוא שם. מולי. מאחורי החלון של הסטודיו. מביט בי ומחייך. אני נבהל, נסוג, מסמיק. הוא נעלם.
מוטי? מה זה היה שם? שרי שואלת.
מי? אני ממלמל, מבטל, מעביר, והלב שלי צנח מפרפר אל התחתונים.
ושוב, יום אחרי, במרפסת הקומה השנייה של הפקולטה, הוא עומד שם. אני מבחין בו מלמטה, פוחד לעלות – שמא ייעלם משם ברגעים שאהיה בחדר המדרגות. אני מנופף לו בחצי יד. הוא מנופף חזרה ומחייך עם העגולות-שחורות שלו.
*
אז למה הוא לא מתקשר?
הבלוג "ציפור קטנה בלב" מתפרסם אחת לשבועיים. לרגל המתח והחג יתפרסם הפרק הבא כבר בשבוע הבא, בהושענא רבא.
