לעדכונים על פעילויות ואירועים:

פרק חמישי: היום שבו הרסתי הכול

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

soldiersכשהגעתי לבה"ד 1 לטקס סיום קורס הקצינים של אסי שאלתי את השי"ן-גימ"ל אם הוא יודע איפה המגורים של פלוגה ד'. הוא לא ממש ידע, אבל אמר לי לשאול את האזרחים שעמדו ליד הבטונדה שלידו: הם גם באו לטקס סיום, הם בוודאי יודעים.

כיוון שעוד לא השתחררתי, הגעתי עם המדים. בכל זאת הנסיעה ככה זולה יותר. גם קיוויתי שזה יעשה לי פחות בעיות בכניסה לבסיס.

"האזרחים" הסבירו לי היכן המגורים של הקורס, וצעדתי בכיוון, חולף על פני מגרש המסדרים המצוחצח לקראת הטקס. בסיום הערב, כך קבעתי עם אסי נצא שנינו לכיוון תל אביב, נישן בבית החייל ומחר נסתובב קצת בעיר, נפטפט, בכל זאת לא יצא לנו כבר הרבה זמן להיפגש, וזה גם יוצא זמן מצוין כי הוא בדיוק יוצא ל"רגילה". אני כבר חזרתי לישיבה לפני חצי שנה והוא האריך את השירות בגלל היציאה לקורס קצינים.

כשאני מגיע למגורי הפלוגה אני מנסה לברר איפה החדר של אסי. בכוונה הקדמתי, רציתי להספיק להיות אתו קצת לבד לפני שכל המשפחה שלו מגיעה. בחדר שלו היה רק חייל אחד, והוא אמר שאסי במקלחות. יכולתי לשבת שם ולחכות לו, אבל הלכתי לשם. התגעגעתי אליו. את המולת המקלחת שמעתי כבר כמה מטרים לפני הכניסה אליהם. חיילים צעקו, צחקו, כשברקע קולות זרמי המים. אסי עמד שם לצד כמה חיילים נוספים. כולם צוחקים, מתנגבים תוך כדי.

'היי מוטי!' הוא קרא בחיוך כשהבחין בי. אני בעיקר נבוך, כשאני היחידי הלבוש שם. משהו נחמץ בלב, לא ברור. משהו מתחלל כאן, וקשה לי להבין מה בדיוק. העירום המאופק שלו במקווה בישיבה התיכונית, המהירות שבה היה מתלבש לתפילה בבוקר, האופן שבו היה מתיר רק לי להכניס לו למקלחת בישיבה מגבת ששכח. ועכשיו, הנה הגוף שלו פתוח לכולם, מחולל. זה לא אסי שלי.

התלוויתי אליו בזמן שהתכונן לטקס: התלבש במדים מגוהצים, צחצח את נעליו, ההליכה למגרש המסדרים, ובכל הזמן הזה הרגשתי שהוא לא שלי, שאני צריך לעשות משהו כדי להחזיר אותו אליי, ואני לא יודע מה בדיוק אני צריך לעשות. הצל שלי מלווה אותו, מדבר אתו, והוא אפוף בהתרגשות של הטקס, ממלמל ביטויים בשפה צבאית, מחלק צ'אפחות.

במהלך הטקס ישבתי ליד ההורים שלו שלא הפסיקו לדחוף לי עוגיות. הם צעדו שם בשורות, נעמדו בשלשות, הצדיעו והדגילו. לא רחוק ממני ישב חייל שהזכיר לי את נתנאל. פעם, לאחר אחת הפעמים של נתנאל ושלי, הוא שאל אותי אם אסי ואני גם… 'עם אסי?!' החמצתי את פניי, 'מה פתאום?'. הוא אמר שאנחנו נראים ממש זוג, ואפילו נראה שהוא קינא קצת. עכשיו, כשאני רואה אותו צועד שם למטה אני מנסה להבין למה באמת התפלאתי. עם אסי "לא עושים את זה", אני מסכם לעצמי, וזה די ברור ומוחלט. מסכם לעצמי ומתנער לגמרי מהאופן שבו אני מעריץ כל סנטימטר בגופו, עוקב אחרי כל נמש בפניו, בוחן כל הבעה חדשה.

אסי כבר היה קצת יותר אסי כשישבנו זה לצד זה באוטובוס מבאר שבע לתל אביב. הוא סיפר על הקורס שהסתיים, התגאה בסמל הקצונה, שאל מה חדש בישיבה. צחקנו שוב כמו פעם והעלינו זיכרונות. הוא היה שזוף מאוד ושיערו היה קצוץ קצר-קצר. הנשק היה שעון בין רגלו הימנית לקיר האוטובוס. רגלו השנייה נגעה-לא-נגעה ברגלי מידי פעם בפעם.

לאחר שהתמקמנו בחדר שבבית החייל בתל אביב, הרגשתי שאסי שוב שלי. הלכנו ברגל מבית החייל שביד אליהו לכיוון מרכז העיר. חצינו את נתיבי איילון בגשר שמעליהם ודיברנו על הישיבה. הוא סיפר כמה הוא מתגעגע לשיעורים של ראש הישיבה, וביקש שאשתף אותו בסוגיה שנלמדת שם כעת. סיפרתי לו על המחלוקת של אביי ורבא בעניין תחומי שבת. הצטערנו שלא הבאתי אִתי גמרא. שיתפתי אותו בזה שהעמדה של רבא לא ממש ברורה, בייחוד כשבמקום אחר, במסכת עירובין, הוא נוקט שם בסוגיה בעמדה שממש לא עולה בקנה אחד עם סברתו בסוגיה שלנו, ואז אסי אמר 'אבל רגע אחד, זה בעצם ברור לגמרי!' ואז הוא הסביר שבכלל עמדת המוצא של רבא היא אחרת לגמרי. הטיעון שלו היה מרהיב ויפהפה. התפעלתי ואמרתי לו שבכוונתי לשאול את זה את ראש הישיבה, והבטחתי לו שאתקשר אליו אחר כך להגיד לו מה הוא אמר.

ברחוב אלנבי קנינו מיץ תפוזים ושקית גרעינים שאותה כילינו בדרך חזרה לבית החייל. עצרנו פעמיים מתחת לקומת עמודים של בניין כדי להימלט מגשם שעצר אותנו בדרך, והגענו רטובים אל החדר. ההסקה פעלה בעוז ולא ממש הצלחנו למצוא איפה ואיך מנמיכים את עוצמתה, אז נשארנו בתחתונים. אסי ישב בישיבה מזרחית על המיטה שמולי, העיניים שלו נצצו בחשיכה. אני שכבתי על הצד, וסיפרתי לו על החלום שלי להתקבל לבצלאל. הוא עודד אותי ואמר שאין ספק שאתקבל.

הוא מתח זרועות לצדדים והתלונן שהוא כולו "תפוס" מהמסע שהיה להם לפני יומיים. הצעתי לעסות אותו, והוא הסכים. וזה לא שלא עיסיתי את גופו בעבר. גם בישיבה התיכונית, גם בישיבת ההסדר, כשהוא יושב על כיסא וידיי מעסות את כתפיו או כשהוא שכוב על מיטתו בפנימייה. אבל מעולם לא ככה, אף פעם לא כמו עכשיו, בחושך, והידיים שלי מבצקות את בשרו, חולפות על פני עורו, חשות בכל שערה. הלב שלי דפק בחוזקה, ולשווא ניסיתי להירגע. כאילו כל מה שהדחקתי עם השנים מאיים לפרוץ עכשיו כאן בחדר בבית החייל. אתה לא רוצה את זה, מלמלתי לעצמי ללא קול. אתה לא רוצה את זה. אסי הוא קודש, אסי הוא הדבר הכי יציב שיש לך, אסי הוא המחשבה הכי טהורה שיש, אני מזהיר את עצמי אבל הידיים שלי ממשיכות לבקש אותו לי. הוא החבר הכי טוב שלך! המחשבה הכי נקייה שלך! פתאום נהיה לי קר שם בחדר הלוהט. הרעד החל בכפות רגליי ובמהירות התפשט לכל גופי. הגוף שלו קרא לי להיחפן בו, להיצמד אליו, להתכרבל בו, לבכות בו. אל תעשה את זה, אני מפציר בי, ורוכן עוד יותר קרוב, חולף ליד פניו, עיניו העצומות.

מוטי?

בבת אחת אני נסוג לאחור, מתרחק. כל גופי רועד.

נראה לי שנלך לישון, טוב? הוא אומר, בְּרוֹך.

אני מהנהן בלא קול.

למחרת, בדרך לתחנת הרכבת בתל אביב, תוך כדי הליכה וכבדרך אגב, אסי שאל אותי אם אני הומו. עניתי לו שלא בגוון קול מתפלא, והוא קיבל את התשובה.

אחר כך, נכנסתי לשירותים בתחנת הרכבת, הורדתי את מושב האסלה, התיישבתי בבגדיי והתייפחתי, מניח יד על הפה כדי שאיש לא ישמע: הרסתי הכול, הרסתי הכול.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

סדנת כתיבה מונחית

לכתוב את מה שבפנים. את מה שלמדנו להשתיק ולהפנים. לא להדחיק, לא להחליק, אלא לחלוק את שעל הלב. שכבר למד לכאוב אך גם להתאהב.

קרא עוד »

ליין אוי גיי זמיר

מקוות שהתעוררתן חמודות מתוקות, כי אחרי המסיבה מוש מוש מוש שהיתה לנו קשה לקום!! אריאלה רשף המדהימה עלתה והרימה לנו את הרחבה, ו100 חברותות פיזזו אמש במועדון ה"אמור" בתל אביב, עד שהמנהל בא ואמר "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". אוי גיי זמיר 2 – הייתם מדהימים והיה מדהים! תודה שבאתם ונתראה במסיבה הבאה

קרא עוד »

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

אני חושב שהמילה שחיפשת היא "קוויר"

הרב אברהם סתיו, אני חושב שהמילה שחיפשת בפתיחת דבריך היא קוויר (או אולי גיי באנגלית), אדם שהוא חריג מהציפיות הסיס-הטרו-נורמטיביות של החברה שלנו, ולא המילה הומו או הומוסקסאול. כשאנשים להט"בים מזדהים עם דמויות כמו בובספוג או אלזה "ומשייכים" אותן לקהילה הגאה הם לרוב לא מסווגים אותם מבחינת נטייה מינית או זהות מגדרית, אלא מצביעים על חוויה משותפת. בדרך כלל החוויה הזאת לא תהיה של אחת הזהויות הכלולות באותיות להטבא"ק+. זו פשוט חוויה כללית יותר, החוויה של שונות בתוך חברה שמניחה שכל בן נמשך לבת, שמבוגרת בשנות ה-30 שלה צריכה להתעניין בקשרים רומנטים, ושהחוויה המגדרית של כל אחד.ת היא או גבר או אשה. המילה היותר כוללנית לזהות השונה הזו היא המילה קוויר. הקושיה – איך ייתכן שלספוג או לכוכב ים תהיה נטייה מינית או זהות מגדרית שונה, רלוונטית כמו הקושיה איך ייתכן שבובספוג מדבר, שיש לו רישיון נהיגה, ושהוא לובש חולצה מכופתרת ועניבה.

קרא עוד »

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

8 תגובות

  1. שמעתי את הקול שלך לאורך כל הקטע, ואני לא יודע אם זה דבר טוב או דבר רע. לא הצלחתי להשקיט אותו ולקרוא לבד. וחוצמזה, זה הפרק המובן ביותר שקראתי, וכיוון שכך – אולי גם העצוב ביותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.