חיפוש
My WordPress Page קו הקשב פתוח עכשיו
חיפוש

פרק אחד עשר: הצללים תמיד מנצחים בסוף?

חולצה תכלת, חצאית ארוכה-ארוכה, תליון שעליו כתוב "אורלי" והרבה חיוכים קרובים אבל תוך שמירת נגיעה * מוטי בדייט עם בחורה שמאפילה על גבריאל, נתנאל ואסי
(צילום: מתוך "ואהבת", סרטו של חיים אלבום)
(צילום: מתוך "ואהבת", סרטו של חיים אלבום)

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

הלכה דורית, באה אורלי.

"אתם הכי מתאימים בעולם", כך חבר מהישיבה בהתלהבות בלתי מוסברת דחק בה לצאת אִתה. הוא סבור שאנחנו פשוט מוכרחים, אבל מוכרחים לנסות ולהיפגש. עיניו נוצצות וכל גופו מרקד תוך כדי שהוא מונה לעצמו את שליש גן העדן שלבטח ייפול בחיקו.

נפגשנו בירושלים ליד התחנה המרכזית. חולצה תכלת, שרוולים חושפי מרפק (המממ…. מה אבא שלי יגיד?), חצאית ארוכה -ארוכה מאלו שחוסכות עבודה למנקי הרחובות, שרשרת זהב קצרה ועדינה עם תליון 'אורלי'.

אורלי ממש נחמדה. אני עולה אחריה לאוטובוס בדרך למרכז העיר בירושלים. מחפשים ספסל פנוי, וחולפים בדרך על כמה ספסלים בהם שני המקומות פנויים, ואני תוהה אם בדייט למטרת נישואין כבר מותר לשבת על יד הבחורה. בסוף האוטובוס נמצא הפתרון בדמות רביעיית מושבים. אני מעניק לה את הצד שלכיוון הנסיעה. היא חולפת על פניי ואני חש בבושם עדין, נשי, רך.

אורלי יפה. אורלי מחייכת. אורלי מדברת. האצבעות שלה ארוכות ועדינות, העיניים שלה טובות. היא תהיה אימא טובה. אנחנו מספרים זה לזה על המשפחה, על הלימודים, על החיים. היא אפילו מספרת לי משהו על פרשת השבוע, וזה משמח אותי. כשנפרדים לשלום אנו מחייכים זה לזה כשהידיים מאוגרפות בקדמת האגן. לא נוגעים, רק משדרים זה לזה ממרחק בטוח, מחייכים קרוב, אבל לא קרוב מדיי.

למחרת, אני ניגש לטלפון הציבורי בישיבה, ממהר מיד בתום סדר ערב, חש שמחה בלתי רגילה להיות אחד מאלה שניגשים להסתודד בטלפון הציבורי, לקבור את ראשי עמוק בתוך תא הטלפון, וללחוש. הו, כמה שקינאתי בכל אותם הלוחשים בתאי הטלפון הציבוריים, שחיוך מתוק וענוג זוחל בפניהם.

כשהתפנה תא הטלפון מיהרתי לחייג את ספרות הבזכרט, ובחיוך לחשתי לאפרכסת "אורלי?". אורלי שמחה לשמוע את קולי, שמחה לעזור לי להיות כמו כולם, ספון בתא טלפון ציבורי. אני מדבר אִתה וממתין שיבואו ויראו אותי, שיחכו שאסיים לדבר, שידחקו בי, שיראו שגם לי יש, אבל איש לא בא. אני מציץ בשעון, מספר על מה למדנו אתמול, מספר על מה נלמד מחר, מספר על ילדותי ומספר על אחיותיי, והפז"ם בשעון דופק: שבע דקות, עשר דקות, שתים-עשרה דקות וחצי…

כשאורלי מדברת אני לוקח את הזמן להציץ מסביב, לבדוק איך אני נראה: האם אני שלֵו? האם אני משכל רגליים? אולי בכלל כדאי להתיישב למרגלות הטלפון? ומה יהיה כשיהיה גשם? איך אאחוז גם במטרייה וגם בשפופרת?

אורלי שואלת מתי ניפגש שוב, ולי עובר בראש שצריך לשאול את אסי מתי אני יכול לבקר אותו בירושלים. אז אני אומר לאורלי שאני צריך לבדוק מתי אני יכול. מישהו עובר מהישיבה, ואני דוחק את עצמי לתוך התא, מאמץ את תנוחת הריכוז בחברה שלי, החבֵרה שלי.

וכמו תמיד, בדרך החזרה לבית המדרש מלווה אותי טור מימין וטור משמאל. בטור שמימין ההורים שלי פוסעים בבגדי חתונה, אוחזים בנרות לבנים בעששיות זכוכית, מחוייכים מאוזן לאוזן, מדלגים לקול קפיצות ה'עוד יישמע' של החבר'ה מהישיבה. בטור שמשמאל הולכים גבריאל, נתנאל ואסי. הפעם הם שפופים. הם יודעים שאני עומד לנצח אותם.

אפילו אני לא ידעתי למה למחרת אמרתי לאורלי שזה לא מתאים. גם החבר הטוב מהישיבה לא הבין למה, ובטח אחרי הפגישות הכל כך מוצלחות שלנו. אורלי שאלה אם זה קשור לזה שהייתי כל כך עצבני בדייט האחרון, ולא יכולתי להגיד לה שהייתי עצבני רק מפנישאסי הודיע לי ברגע האחרון שהוא לא יכול לפגוש אותי באותו ערב, ואני הרגשתי שסתם הגעתי לירושלים.

אחרי אותו דייט, בשעמום של ערב, גררתי את עצמי למקום 'ההוא'. גררתי את עצמי לשם כשאני מאשים את כל העולם: מאשים את אסי שהבריז, מאשים את אורלי שהיא משעממת אותי ומאשים את אלוהים בכלל. הלב שלי הולם בפראות כשאני בא בשערי הגן. זו הפעם הראשונה שאני כאן.

אני יורד כמה מדרגות, בשקט בשקט, שלא ירגישו שאני כאן. על רחבת האבן שבכניסה יושבים כחמישה גברים, רובם מבוגרים, מעשנים, מדברים בקול, כאילו הם נפגשים כאן ערב-ערב (ואולי הם באמת נפגשים כאן ערב-ערב?). שניים מהם מסתכלים עליי. אני בורח מהמבט, נבהל. ממשיך לרדת בשביל, מותיר את קולותיהם מאחוריי, כשמולם, בניגוד מושלם, בחלק התחתון של הגן, נעות דמויות רפאים. הן חומקות כמו צללים, בוהות בך לרגע ונעלמות. תוקעות מבט שמצמית אותך למקום, שמפשיט אותי מעורי, ואז הן מרפות וממשיכות הלאה בדממה. יש כאלה שרק מעבירים מבט חטוף ואז מתעלמים ממך. יש כאלה שמסמנים לך, ואתה לא מבין את השפה. אני לא עוצר, ממשיך להלך על השביל, מחכה שהשביל ייקח אותי מכאן, שמישהו ייקח אותי מכאן, אבל אני לא מצליח לראות פנים – רק צללים. תכף הרגליים יכשלו, אני מרגיש את זה, תיכף אני אפול. אני מתיישב על ספסל אבן קריר. הלב שלי פועם בחוזקה. הידיים קפוצות בתוך הכיסים, שלא יראו שאני רועד. אני פוחד לנוע, חושש להסיט את ראשי, רוצה להיעלם פתאום. הפחד, הפחד. הפחד מאלו שמדברים שם בכניסה, שצוחקים בקול, וכל נהמת צחוק שלהם מצליפה בקרביי, מאלו שחולפים על פניי ומבטם מצליק את לחיי.

חמש פעמים אני מנסה לקום ולא יכול. קפוא כמו הספסל שעליו אני יושב. בפעם השישית אני מצליח לקום, הולך במהירות לכיוון היציאה מהגן, חש איך כל המבטים נוגעים בי, מחטטים בי ממשמשים אותי. בטוח שההם בכניסה מדברים עליי, שהצללים עוד דולקים אחריי. בלי להביט לאחור אני ממשיך עד הסופרמרקט של אגרון, נכנס לתוכו במהירות, נבלע בין אנשים, מסתובב בלי לדעת לאן.

בשיחת הפרידה עם אורלי אני מרוחק ועייף. לא רוצה להסביר, כי אפילו לא יודע מה להסביר. אַת באמת נחמדה, אני אומר לה. ואני יודע שהיא באמת נחמדה, אבל בסוף הצללים ניצחו. הם תמיד מנצחים בסוף.

>> קישור לכל הפרקים בבלוג

לצערי נפלו בכתבה בעולם קטן מספר טעויות

בגליון הקודם (868, בראשית) פורסמה בעלון זה הכתבה "מחקר חדש: טיפולי המרה עשויים להפחית אובדנות". לצערי נפלו בכתבה מספר טעויות אשר עלולות להשאיר את הקוראים עם רושם שגוי לגבי המחקר המדובר ולגבי הקשר בין טיפולי המרה לאובדנות. קראתי את המאמר המדובר של ד"ר סולינס ואת המאמר נגדו יצא, ואבקש לתקן שגיאות אלו.

קרא עוד »

בחור בן 18-19, שהולך לטיפול "מקצועי" ו"מבטיח", תרתיי משמע, שנותן תחושה של עוצמה, ביטחון, כמו טריפ מופלא על קוקאין משובח במיוחד הנארז בתוך מעטפת של מציאות אפשרית וחוקית לחלוטין… יש יותר מזה?!

אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.

קרא עוד »

חברותא לעולם תהיה עבורכם.ן בית

מאמר זה הוא צפירת הרגעה בכל חלקי הדיגיטל שלנו. במידה ובמהלך קריאת שורות אלה יתרחש אירוע איומי ממשי תשמע צפירה כפולה מיד לאחר מכן.

קרא עוד »

עמי ידע מאיפה הוא בא.

עמי ידע לאן הוא הולך. לכל מקום אליו פנה עשה זאת בחיוך נעים ובפנים קורנות. קולו שקט, צנוע, שיחתו נעימה. עמי בנה לו בית מלא באהבה.

קרא עוד »

"השיח הזה חורץ דיני נפשות" קבעתי, "אתם לא חייבים לחשוב כמוני בנושא אבל גם לא חייבים להשתמש בשפה הזו כדי להתנהל מולו", סיכמתי.

ואני? אני לא מנסה "לקבור את האומללים בנטיות" אני הוא שמנסה לעזור לאותם אנשים שלא לשקוע בדיכאון וללכת לאיבוד בו, אני וחבריי הם אלו שמנסים להציל מטביעה חיי אדם בזמן שאנשים אחרים דוחפים את הראש שלהם חזרה אל מתחת למים, אני וחבריי וכל הקהילה הלהט"בית הם האנשים הטובים שנמצאים באמצע הדרך, וכמו עם היועץ מהישיבה, לא מנסים לחנך לערכים שונים – אלא להציע נווה מדבר, למי שבעזרת עשרות מאמרים ומאות קללות במסדרון, נשלח חסר כל למסע במדבר.

קרא עוד »

גם לנו זה קרה

גם לנו זה קרה…
הכל התחיל, איך לא, בשבת חברותא, אי שם לפני 9 שנים בגוש עציון. דווקא אז, לא קרה כלום וכל אחד המשיך בחייו.
אבל חייב להיות סוף טוב, אז רצה הגורל ויצאנו כעבור 3 שנים לטיול פסח של…חברותא. וכן, שם כבר נוצר הקליק ומאז הכל התגלגל…

קרא עוד »

שתפו את המאמר