נועם מלבאואר
החרדה מתפשטת כמו רטט של שעון מעורר
מתחיל הוא איטי ורגוע
ולפתע, מבלי משים הופך לטירוף חושים
גלגול של רעשים בעוצמות משתנות
מתחזקות, מתקדמות לעברך, תוקפות
כואב לה לאוזן לשמוע.
איך פתאום ביום בהיר
הופך העולם היפה והנהיר לחלום בלהות,
ואני מנסה לשמור על עצמי
נשימה פנימה
נשיפה ארוכה ארוכה,
להיות ולא להיות להעלם או לחיות,
לתת לעצמי להתפרק
או חזק להיות.
לאמץ בתוכי כוחות שאינם,
אופטימיות וזהירות
לא לפגוע בנפש הנעימה, הרוטטת
השותתת דמים
כי לפעמים
גם היא לא יכולה
ולעיתים
קשה גם לה.
