אותה קהילה שבישראל טהורה היא וקדושה מנייניה רבים ומלאים תפילות מפה לפה, דרדקיה יפים ונבונים ומביאים נחת לקהילתם ומגיע יופיים ומגיעה חוכמתם עד השכינה ונחת לה ורואה השכינה כי מהוריהם מגיעות המחשבות הטהורות וסובבות אותם הילדים ומלטפות את פניהם העגולות והבריאות רוב ימי השנה ומנחות אותם באשר יחקו הם את המחשבות הטובות אשר סובבות אותם. וכך מיְלדֶיהָ אל הוריהם ומהוריהם אל ילדיה עטופה היא חסד ושוכנת לבטח ומסייעה רבונו של עולם ואומר: כך רצויה היא לי והנשים טורחות אישה על ביתה אם לפרנסתו ואם לניקיונו ויש מן הנשים אשר זו וזה מן דאגתן, ועוד מנהגים לאותן השכנות, כי כל משפחה בקהילתן שחלילה מתוך דרכו של עולם תהא שרויה באיזה מן הבישין שאין אדם מקל בהם לבו – הן השכנות מתאגדות, תורמות מזונות, מילה טובה ואת חיבתן להקל על כאבה של נפש המשפחה הלא היא אבן יסוד הקהילה ולא תעשינה זאת בראשי חוצות אם אין הדבר דורש כן, אלא עושות להן עבודה שבנסתר הרגל ולבעליהן תגענה רק אם יגיע הדבר לידי הוצאה גדולה ואין להסתפק עוד במעשה ידיהן לבדו, אז יפרסו בעליהן ברצון את ארנקיהם ולא יביאו אף אחד מאנשיהם לידי בוש ואף הם הגברים מתארגנים בארגונים ושליח הציבור יודע מי הוא אשר צריך לתמיכתם ויאסוף הסכומים הנדרשים ופעמים לא ידע התורם למי ילך כספו, כי אמון השליח על הנודב שיוציא את כספו מפשטות הווייתו ויזכהו דרך כספו – המתעלה בדרגות הצדקה – שכן יעלה אף הוא דרכו. ויראו אנשיה כי טובה קהילתם קמעה גאה לִבם ואף אם כך, אינה מבטלת ידיעתם טובתם.
בָּנֶיהָ הנאים של הקהילה לכשגדלים מפארים הם את ספסלי הישיבות, אוהלי הסיירות אִם בנים הם ואִם בנות הן תפארנה את כיתות האולפנות ושורות השירות הלאומי באשר זקוק לו עמן. חוגיה המובחרים של האוניברסיטאות מתפארים בבניה ויפים הם לכל רואה ונאים הם לשידוכים ויודעים הם לתת ככאלו שקיבלו באהבה כל ימיהם והולכים להם בניה ובנותיה ומביאים נשים חדשות ופנים חדשות ומביאים את תינוקותיהם בשבתות ומועדים אל מניין אבותיהם ואימותיהם ובאים גם חבריהם הרווקים שטרם נשאו ופוגשים הם זה בזה ומעדכנים זה את רעו במהלכיהם והנשוי יספר על ילדיו ועבודתו והרווקה תספר על עבודתה ומגוריה. ואחד מאותם הרווקים דוד שמו, עבר ושב לא מכבר לבית הוריו כי קרובה עבודתו ונאה הקהילה בעיניו, ומכיוון שהחל דוד את עבודתו באותה הישיבה הקטנה ועוזר הוא לילדים שלא שפר גורלם, כי מן המפורסמות היא שאותה הישיבה מחזקת ילדים אלו שפסקו מלהאמין והיא מעלה מנשמותיהם את יהדותם עד שכבוד האדם וכבודם הם שווים בפניהם כך עושה אף דוד בתלמידיו. מכיוון שכך הצטרף דוד אל מניין המקדימים שבקהילה כאחד מבעלי הבתים שעליהם לצאת לעבודתם טרם עומס הכבישים יעכבם והמניין צורף הוא ישראלים יחדיו, חבר דוד אל אחד מן המתפללים שייקחהו במכוניתו ארבע פעמים בשבוע אל עבודתו שרחוקה רק כשש דקות הליכה מזו של דוד.
חָבַר דוד למתפלל שני אִתו הוא לומד פעמיים בשבוע חסידות בראשון ושני ומצטרף הוא פעם בשבוע לדף היומי ולמה רק פעם בשבוע, כי צעיר הוא דוד ואין מקומה של הגמרא אצלו כמקומה בתולדות עם ישראל ואין הוא עומל עליה יותר מבאותה חברותא שבועית. בימי שלישי בבוקר עומד דוד בתחנה ועולה עם מכונית מזדמנת לאוניברסיטה שם הוא שוקד על תארו השני ויש אומרים שדוקטור לחסידות יהיה ויפה דוד כדרכם של ילדים שגדלו באהבה ויפה הוא כדוד המלך, עורו בהיר שערו מעין חום ומעין הדבש שעורבבו ועיניו חומות ויפות. באות השכנות ומציעות לו שידוכים, פעמים יוצא דוד באותם שידוכים ופעמים שאינו יוצא. עם הזמן כמעט וחדל ורק אם לוחצת אותו אחת השכנות ולא נותנת לו לשמוע מה שלבו וראשו מדברים אליו הוא אומר הן.
בימי חמישי יוצא דוד לבלות עם חבריו בעיר אם אין הוא עושה את ענייניו באחד מן הדייטים. חבר אחד של דוד חבר הוא לו עוד מהישיבה והשאר הערבים יביאום והימים ייקחום. כשהיה גר דוד באותן דירות הרווקים טרם חזרתו לבית הוריו, היו מצטרפים בדירתו חברים רבים אשר הזמן והמקום הביאום ועכשיו ממעט הוא לפגשם כיוון שנתרבה בינם המרחק וכיוון שרבים הם עיסוקיו וטובים הם לו. כשחוזר דוד במכוניתו של אביו לאחר אותו הבילוי פושט הוא את בגדיו בדממה ומזרים המים ועומד תחתם שעה ארוכה עד אשר יירגע גופו. יש שעד שהוא חוזר לביתו כבר יצא הלילה, ויש ששב הוא ועוד רגל אדם ברחוב ופורס הוא לו ערב טוב ופורש לביתו.
ובאחד מימי חמישי אירע וראו את דוד שהוא הולך ברחובה של עיר יד ביד עם גבר לא ידוע. השמועה לא היה לה במה להיאחז אלא בכך שלא הוזמה מיד. מי ראה כך את דוד הרי מעולם דוד הקפיד שלא להלך כן שמא ייפגעו הוריו ומקור פרנסתו האהובים עליו מאוד.
והלא בני ישראל אינם חשודים על משכב זכר ומי אמר שכך נוהג דוד? אידך זיל גמור מה גבר ואישה שנותנים ידם בחוצות חזקה עליהם שעוסקים בתשמיש ברשות היחיד, שני גברים קל וחומר שקלה דרכם אל העבֵרה. סופה של שמועה שמאמינים בה. תחילה לא נתנו דעתם על המנהג שיש לנהוג וחיכו שהרוח תפזר את הקול שכל עוד לא נאמרו דברים כאילו לא נוצרו, אך משנהגו בפי רבים הרי הם מציאות וגלוי שאין השכינה נוחה עִמה ומָצִינו שיש במרכזי הערים החילוניות בישראל ואף בירושלים הקדושה אותם שעושים המעשים ונותנים להם שם ומדפיסים אותו על האריג ופורסים האריג בצבעים רבים המזכירים את חטא דור המבול ותולים את דברם בראשי בתים ועמודים ודברם יוצר שם רע לעולם. ומדוע הם עושים כן? כי ראשיהם כסילים וידיהם שומניות ורצונם הוא לעמוד חיץ בין ישראל לגאולתן שבגאולתן של ישראל לא יוותר בארץ משחית ומדיח כמותם.
אז מה אירע לו לדוד, האם השנים הרבות שעשה בעיר ללא אישה השחיתוהו? ואינו ניכר בו שלמרוד מרד הוא רוצה, אלא שבחור תמים הוא שנפל ברשת יצרו כדוד המלך בזמנו, ולוואי שהיה נתפס עם נשים ולא הולך בין אנשים כי אז יודע הקב"ה ויודעת הקהילה את שיש לעשות עִמם והיו מחתנים אותם שלא פוסל חיתון המעשה שעשו ובא השלום.
רב הקהילה שידוע כאיש רגיש לכל ישראל באשר הוא ולקהילתו במיוחד תקף אותו השבץ, מיד נזעקו כל השכנות לתת יד לאשתו הרבנית שאהובה היא ומסבירה להן תמיד פנים, שמא תקדים ותלד את עוברה ושמא יחסר דבר לילדיה הרכים שאינם צריכים לשאת בעולו של עם ישראל כאביהם, ימים רבים לא יצאו ואסון אירע, הסעה ובה ילדי הקהילה בדרכם לטיול השנתי… "ותחזירנו לשלום" עוד על שפתיהם וחיה שבדרך גרמה לנהג שיעצור לפתע, שני ילדים וילדה אחת אושפזו ושברים בעצמותיהם והטראומה לילדים קשה והמבוכה עצומה.
עדיין לא עשו האנשים את חשבונותיהם, כשבשבת במוסף עלה דוד על הדוכן עם שאר כהנים לברך ברכתם הטהורה נפלה חרסינה מן התקרה בדיוק לפני רגליו היחפות, מאותה נקודה כבר התגנב ספק בין האנשים שעיניים להם בראשם ואותן הם נושאים למרום כדי שינחה אותם בהבנת עולם התוהו. צערה של הקהילה גדול ואביו של דוד מתהלך בתוכה מביט דוד אל אביו ועיני אביו אדומות מכאב הלב. קהילה בישראל גדולה היא מסך חלקיה ושבירה ורגישה היא יותר, והקדוש ברוך הוא – ששוכן במצפונו של יחיד ומתגלה דרכו כרחמן – נותן את מידת הדין במצפונה וזו לא יכולה לעשותו אחר עד אשר יבוא הוא עצמו ויראה לה.
בא דוד אצל מנהל הישיבה הקטנה ואומר לו, אפרוש שמא אעלוב ושמא אעלב, ובורא עולם במילה שם שתיקה בפיו של המנהל אשר אין הוא מאילו שנלחמים בעד ונגד. רב הקהילה לא ביטל שליחותו בחוליו ובדק בספרי השו"תים השונים ולא מצא שעלה הנושא בקהילות ישראל מעולם ולבו הטוב נשבר וחששו מופנה היה לקהילתו שאחריות הדורות עליו שלא תאבד דרכם ולא ידעו להבחין בין טהור ובין טמא.
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, בתחילה עצבו האנשים עם עזיבתו, אלא כיוון שפרש הוא מהם לא יכלו לעצרו. שכר דוד דירה בבאר שבע והצטרף שם לאחד המניינים וכל קהילה שבישראל אחרת היא ויפה כקודמתה ואותו מניין של זקנים הוא ושם אותו בית הכנסת "שמחת אבות" ובשבתות מעלים אותו הזקנים לכהן ושמחים הם בו ומזכה דוד אותם ובורא עולם שעתים עושה עצמו כבריותיו מתרצה אף הוא בעליתו של דוד ובשמחתם של שאר המתפללים ואחרי שנה שמעו שמצא דוד עבודה בדימונה ועוסק שם בחינוך ועוד שמעו שיש לו לדוד שותף בדירתו ושמו דוד כשמו של דוד בדיוק ודוד לבדו קורא לו דיויד כאמריקאי ואין דוד אמריקאי ובשבתות לכשמגיעים הם למניין זה מקבל כהן וזה מקבל לוי ושמחות בהם הזקנות ומתהדרים בהם הזקנים שאין מניינם עתיד להיעלם במהרה ובמניין אביו ואמו של דוד אין מוסיפים ועוסקים בעניינו של דוד.
8 תגובות
אותה ריבה שכתבה את המעשה, לא שמואל יוסף הייתה. אלא שדרכם של סופרים שבמקומותינו, שכותבים כדרך שכתב שמואל-יוסף, בין שעגנון הם, ובין שאין בינם לבין אותו סופר אלא לעגי שפה ולשון אחרת. ודומין הם כאותו אדם שמצא פרי, קליפתו אכל ותוכו זרק.
ואותו דוד שבסיפור, יונה יקרא שמו. ראשית, שיונה בלשון יהודית תקרא פייגעלע, ושנית, כאותו יונה שברח מפני השם תרשישה ולא ידע כי סדנא דארעא חד הוא, וגאולתן של ישראל לא מבאר-שבע תבוא ולא מקהילות ישראל היא בורחת, אלא קמעא קמעא היא באה. ואותה ריבה, כוונתה ודאי רצויה, ולוואי שמתוך כוונה תבוא לידי מעשה, ותכוון לכתוב מעשיה בשפתה היא, והייתה כל הארץ שפות רבות ודברים רבים, וירא אלוהים כי טוב.
אליק יקר, ברשותך אגיב, גבר מלומד שכמוך בודאי יודע להבדיל בין הכותרת שהוסיף העורך לסיפור לבין הסיפור עצמו. הסיפור אינו סיפורו של דוד יותר משהוא סיפורה של הקהילה, ההיפך הוא.
דוד לא מצא נחלתו בבאר שבע ולא משם תבוא הגאולה אלא כמו שאתה אומר…
(שמו של הסיפור במקור "הקהילה" ולא "פרוש מן הציבור" וזה משנה לא מעט)
ובעניין השפה שאתה חש כאילו את אהובך גזלו ממך אני מקוה שאחרים יחושו באירוניה שחמקה מעיניך ומתנצלת על הגזל התרבותי שאתה חש שנעשה אלא שאני לפחות חידשתי דימויים ולא העתקתי רעיונותי.
הו, מרים. אני נוטה לתמוך באמירתו הישנה של אוסקר וויילד, "שיגידו משהו טוב, שיגידו משהו רע, העיקר שיגידו משהו." (בתרגום לפולנית בסיסית)
זאת אומרת, אני מעדיף תגובות ביקורתיות על שקט תעשייתי. גם בתור כותב.
הסאטירה לא נעלמה מעיניי, אבל היא לא הייתה – איך לומר? – נשכנית מספיק. לא הרגשתי שהייתה כאן איזושהי אמירה חדשנית ומעוררת, שמצדיקה את הפורמט המסורבל שבחרת. והסיפור, כסיפור ולא כסאטירה, לא מספיק מעניין. דוד איננו מייצר אצל הקורא אמפתיה מיוחדת, והתגלגלות העלילה צפויה יחסית, למעט אולי המנוחה הנכונה המפתיעה-משהו בבאר-שבע.
(אגב, הייתי שם. הייאוש לא נעשה יותר נוח, וגם הטלוויזיה היא אותה טלוויזיה.)
כמובן, רק על עצמי לספר ידעתי. הקוראים האחרים מוזמנים לבוא אחריי ולתקן את בורותי ושגיאותיי כי רבו.
מרים, תודה רבה על סיפור מלא יופי וקסם
אחרי קריאה שניה של סיפורך לא יכול לבי שלא להיכמר שוב על אותה קהילה טהורה וקדושה,
על אותו דוד יפה ששערו מעין חום ומעין הדבש שעורבבו
על אותו רב רגיש, ואשתו האהובה
על האב המתהלך ועיניו אדומות
ושוב על דוד ששותקים בפניו, המתהלך לעצמו כשבר מן השלם
ושוב על הקהילה, שהותיר אותה שהיא חסרה.
ושמחתי בשכינה העטופה חסד, השוכנת לבטח.
וקיויתי שיהיה פרק ב לסיפור 🙂
תודה
(אוי. ההבעה המוזרה של הסמיילי הזה שם למעלה זה ממש לא מה שהתכוונתי. הוא אמור לחייך! ולהביט אל האופק- בתקוה שיהיה פרק ב לסיפור)
אמנם העבירו אותנו אל מאחורי הפרגוד ואני לא יודעת אם הדיון ימשיך… אבל האמירה הלא נשכנית היא עיקר האמירה בעיני. חוסר המוצא לכאורה של המצב, שכפי שבא לידי ביטוי בגישה ה"חומלת" אך מנדה את ההומוסקסואליות (בת-יענה), גישה שהומואים דתיים רבים מקבלים על עצמם זועקת את עוניה בסיפור, אני מקוה. כמובן שצריך להניח שהכותב מודע לזה ולא לחשוב שהוא פלגמט בעצמו.
ואכן, נעימה היא התגובה שיש בה עניין ואפילו יותר בשל היותה ביקורתית.
אז אני לא יודע, מרים. אולי זה פשוט לא לחץ על הכפתורים שלי. לא הרגשתי באומללותו של דוד, ולכן לא הכאיבה לי ההשתקה המנדה, והפתרון העלוב בסוף לא נראה לי כעלוב, אלא כסתמי.
אולי לא הרגשתי באומללות מפני שלא הצלחתי לפתח אליו אמפתיה, ואולי זה בגלל שבחרת לכתוב בסגנון שכוחו רב לו כסאטירי, אבל הוא לא טבעי מספיק בשבילך כדי שאאמין לו כסיפור כהווייתו. (דוגמא קטנה – "דייויד כאמריקאי, ואין דוד אמריקאי" – מה זה אומר? למה זה חשוב בכלל?)
דירנמאט מציג את הקהילה החונקת ב"ביקור הגברת הזקנה": אבל שם הקהילה סוגרת אט-אט סביב איל, ואפשר להרגיש את חוסר האונים שלו, את החנק. כאן רוב הסיפור הוא אקספוזיציה שמרמזת על כך שדוד הוא הומו בארון (אבל את זה אנחנו כבר יודעים!), תגובת הקהילה מרוכזת בפסקה וחצי של סימנים משמיים, והפתרון מגיע בפסקה נוספת, מבלי שנוכל לשפוט האם הוא פתרון טוב או רע, מלא או חסר (כמו, נניח, בסופו של "סיפור פשוט").
הדיון הזה הרבה יותר חשוב ומעניין מכל ציד המכשפות המבוהל שמתנהל נגד הרב אילון באתר הזה, משום מה. אני מציע שנמשיך אותו בלי לשים אליה לב.
שעשעת אותי במשפט האחרון:)
אבל יש לי תחושה שאולי אנחנו לקראת מיצוי, כמו שאמרת, לא נגע בך מה שאני חשבתי כחונק. בתגובה מוקדמת שקיבלתי מחברה היא גם ביקשה שיתפוצץ שם משהו מאיזה אחד מהצדדים שבסיפור, זה לא הסגנון שלי וגם ככה זה לא תמיד בחיים… אם הבנתי אותך נכון גם אתה בחייך "ברחת" לבאר-שבע וכלום לא זז בקהילתך המקורית (-מקוה שהבנת הפעם שזה ציני). אפרופו 'הסגנון שלי' אם לא התחברת למשפטים התלושים על כינויי החיבה של הדוידים אז רק חבל לי כי אני מאד אהבתי את זה וגם כי אני לא עגנון ואם היתי מנסה להיות כנראה לא היתי מכניסה רעיונות כאלו (רבאק אם לא קולטים את זה במשפטים כאלו אז מה יקרה לנונסנס, לפרפרזה, ליצירה). אח מה עוד ניתן לי לומר על מה שכתבתי בלי מצד אחד להיות אפולוגטית ומצד שני גם לפרש את עצמי זה לא מגניב.
בכבוד אליק ובצער מה של החמצה,
מרים