אותה קהילה שבישראל טהורה היא וקדושה מנייניה רבים ומלאים תפילות מפה לפה, דרדקיה יפים ונבונים ומביאים נחת לקהילתם ומגיע יופיים ומגיעה חוכמתם עד השכינה ונחת לה ורואה השכינה כי מהוריהם מגיעות המחשבות הטהורות וסובבות אותם הילדים ומלטפות את פניהם העגולות והבריאות רוב ימי השנה ומנחות אותם באשר יחקו הם את המחשבות הטובות אשר סובבות אותם. וכך מיְלדֶיהָ אל הוריהם ומהוריהם אל ילדיה עטופה היא חסד ושוכנת לבטח ומסייעה רבונו של עולם ואומר: כך רצויה היא לי והנשים טורחות אישה על ביתה אם לפרנסתו ואם לניקיונו ויש מן הנשים אשר זו וזה מן דאגתן, ועוד מנהגים לאותן השכנות, כי כל משפחה בקהילתן שחלילה מתוך דרכו של עולם תהא שרויה באיזה מן הבישין שאין אדם מקל בהם לבו – הן השכנות מתאגדות, תורמות מזונות, מילה טובה ואת חיבתן להקל על כאבה של נפש המשפחה הלא היא אבן יסוד הקהילה ולא תעשינה זאת בראשי חוצות אם אין הדבר דורש כן, אלא עושות להן עבודה שבנסתר הרגל ולבעליהן תגענה רק אם יגיע הדבר לידי הוצאה גדולה ואין להסתפק עוד במעשה ידיהן לבדו, אז יפרסו בעליהן ברצון את ארנקיהם ולא יביאו אף אחד מאנשיהם לידי בוש ואף הם הגברים מתארגנים בארגונים ושליח הציבור יודע מי הוא אשר צריך לתמיכתם ויאסוף הסכומים הנדרשים ופעמים לא ידע התורם למי ילך כספו, כי אמון השליח על הנודב שיוציא את כספו מפשטות הווייתו ויזכהו דרך כספו – המתעלה בדרגות הצדקה – שכן יעלה אף הוא דרכו. ויראו אנשיה כי טובה קהילתם קמעה גאה לִבם ואף אם כך, אינה מבטלת ידיעתם טובתם.
בָּנֶיהָ הנאים של הקהילה לכשגדלים מפארים הם את ספסלי הישיבות, אוהלי הסיירות אִם בנים הם ואִם בנות הן תפארנה את כיתות האולפנות ושורות השירות הלאומי באשר זקוק לו עמן. חוגיה המובחרים של האוניברסיטאות מתפארים בבניה ויפים הם לכל רואה ונאים הם לשידוכים ויודעים הם לתת ככאלו שקיבלו באהבה כל ימיהם והולכים להם בניה ובנותיה ומביאים נשים חדשות ופנים חדשות ומביאים את תינוקותיהם בשבתות ומועדים אל מניין אבותיהם ואימותיהם ובאים גם חבריהם הרווקים שטרם נשאו ופוגשים הם זה בזה ומעדכנים זה את רעו במהלכיהם והנשוי יספר על ילדיו ועבודתו והרווקה תספר על עבודתה ומגוריה. ואחד מאותם הרווקים דוד שמו, עבר ושב לא מכבר לבית הוריו כי קרובה עבודתו ונאה הקהילה בעיניו, ומכיוון שהחל דוד את עבודתו באותה הישיבה הקטנה ועוזר הוא לילדים שלא שפר גורלם, כי מן המפורסמות היא שאותה הישיבה מחזקת ילדים אלו שפסקו מלהאמין והיא מעלה מנשמותיהם את יהדותם עד שכבוד האדם וכבודם הם שווים בפניהם כך עושה אף דוד בתלמידיו. מכיוון שכך הצטרף דוד אל מניין המקדימים שבקהילה כאחד מבעלי הבתים שעליהם לצאת לעבודתם טרם עומס הכבישים יעכבם והמניין צורף הוא ישראלים יחדיו, חבר דוד אל אחד מן המתפללים שייקחהו במכוניתו ארבע פעמים בשבוע אל עבודתו שרחוקה רק כשש דקות הליכה מזו של דוד.
חָבַר דוד למתפלל שני אִתו הוא לומד פעמיים בשבוע חסידות בראשון ושני ומצטרף הוא פעם בשבוע לדף היומי ולמה רק פעם בשבוע, כי צעיר הוא דוד ואין מקומה של הגמרא אצלו כמקומה בתולדות עם ישראל ואין הוא עומל עליה יותר מבאותה חברותא שבועית. בימי שלישי בבוקר עומד דוד בתחנה ועולה עם מכונית מזדמנת לאוניברסיטה שם הוא שוקד על תארו השני ויש אומרים שדוקטור לחסידות יהיה ויפה דוד כדרכם של ילדים שגדלו באהבה ויפה הוא כדוד המלך, עורו בהיר שערו מעין חום ומעין הדבש שעורבבו ועיניו חומות ויפות. באות השכנות ומציעות לו שידוכים, פעמים יוצא דוד באותם שידוכים ופעמים שאינו יוצא. עם הזמן כמעט וחדל ורק אם לוחצת אותו אחת השכנות ולא נותנת לו לשמוע מה שלבו וראשו מדברים אליו הוא אומר הן.
בימי חמישי יוצא דוד לבלות עם חבריו בעיר אם אין הוא עושה את ענייניו באחד מן הדייטים. חבר אחד של דוד חבר הוא לו עוד מהישיבה והשאר הערבים יביאום והימים ייקחום. כשהיה גר דוד באותן דירות הרווקים טרם חזרתו לבית הוריו, היו מצטרפים בדירתו חברים רבים אשר הזמן והמקום הביאום ועכשיו ממעט הוא לפגשם כיוון שנתרבה בינם המרחק וכיוון שרבים הם עיסוקיו וטובים הם לו. כשחוזר דוד במכוניתו של אביו לאחר אותו הבילוי פושט הוא את בגדיו בדממה ומזרים המים ועומד תחתם שעה ארוכה עד אשר יירגע גופו. יש שעד שהוא חוזר לביתו כבר יצא הלילה, ויש ששב הוא ועוד רגל אדם ברחוב ופורס הוא לו ערב טוב ופורש לביתו.
ובאחד מימי חמישי אירע וראו את דוד שהוא הולך ברחובה של עיר יד ביד עם גבר לא ידוע. השמועה לא היה לה במה להיאחז אלא בכך שלא הוזמה מיד. מי ראה כך את דוד הרי מעולם דוד הקפיד שלא להלך כן שמא ייפגעו הוריו ומקור פרנסתו האהובים עליו מאוד.
והלא בני ישראל אינם חשודים על משכב זכר ומי אמר שכך נוהג דוד? אידך זיל גמור מה גבר ואישה שנותנים ידם בחוצות חזקה עליהם שעוסקים בתשמיש ברשות היחיד, שני גברים קל וחומר שקלה דרכם אל העבֵרה. סופה של שמועה שמאמינים בה. תחילה לא נתנו דעתם על המנהג שיש לנהוג וחיכו שהרוח תפזר את הקול שכל עוד לא נאמרו דברים כאילו לא נוצרו, אך משנהגו בפי רבים הרי הם מציאות וגלוי שאין השכינה נוחה עִמה ומָצִינו שיש במרכזי הערים החילוניות בישראל ואף בירושלים הקדושה אותם שעושים המעשים ונותנים להם שם ומדפיסים אותו על האריג ופורסים האריג בצבעים רבים המזכירים את חטא דור המבול ותולים את דברם בראשי בתים ועמודים ודברם יוצר שם רע לעולם. ומדוע הם עושים כן? כי ראשיהם כסילים וידיהם שומניות ורצונם הוא לעמוד חיץ בין ישראל לגאולתן שבגאולתן של ישראל לא יוותר בארץ משחית ומדיח כמותם.
אז מה אירע לו לדוד, האם השנים הרבות שעשה בעיר ללא אישה השחיתוהו? ואינו ניכר בו שלמרוד מרד הוא רוצה, אלא שבחור תמים הוא שנפל ברשת יצרו כדוד המלך בזמנו, ולוואי שהיה נתפס עם נשים ולא הולך בין אנשים כי אז יודע הקב"ה ויודעת הקהילה את שיש לעשות עִמם והיו מחתנים אותם שלא פוסל חיתון המעשה שעשו ובא השלום.
רב הקהילה שידוע כאיש רגיש לכל ישראל באשר הוא ולקהילתו במיוחד תקף אותו השבץ, מיד נזעקו כל השכנות לתת יד לאשתו הרבנית שאהובה היא ומסבירה להן תמיד פנים, שמא תקדים ותלד את עוברה ושמא יחסר דבר לילדיה הרכים שאינם צריכים לשאת בעולו של עם ישראל כאביהם, ימים רבים לא יצאו ואסון אירע, הסעה ובה ילדי הקהילה בדרכם לטיול השנתי… "ותחזירנו לשלום" עוד על שפתיהם וחיה שבדרך גרמה לנהג שיעצור לפתע, שני ילדים וילדה אחת אושפזו ושברים בעצמותיהם והטראומה לילדים קשה והמבוכה עצומה.
עדיין לא עשו האנשים את חשבונותיהם, כשבשבת במוסף עלה דוד על הדוכן עם שאר כהנים לברך ברכתם הטהורה נפלה חרסינה מן התקרה בדיוק לפני רגליו היחפות, מאותה נקודה כבר התגנב ספק בין האנשים שעיניים להם בראשם ואותן הם נושאים למרום כדי שינחה אותם בהבנת עולם התוהו. צערה של הקהילה גדול ואביו של דוד מתהלך בתוכה מביט דוד אל אביו ועיני אביו אדומות מכאב הלב. קהילה בישראל גדולה היא מסך חלקיה ושבירה ורגישה היא יותר, והקדוש ברוך הוא – ששוכן במצפונו של יחיד ומתגלה דרכו כרחמן – נותן את מידת הדין במצפונה וזו לא יכולה לעשותו אחר עד אשר יבוא הוא עצמו ויראה לה.
בא דוד אצל מנהל הישיבה הקטנה ואומר לו, אפרוש שמא אעלוב ושמא אעלב, ובורא עולם במילה שם שתיקה בפיו של המנהל אשר אין הוא מאילו שנלחמים בעד ונגד. רב הקהילה לא ביטל שליחותו בחוליו ובדק בספרי השו"תים השונים ולא מצא שעלה הנושא בקהילות ישראל מעולם ולבו הטוב נשבר וחששו מופנה היה לקהילתו שאחריות הדורות עליו שלא תאבד דרכם ולא ידעו להבחין בין טהור ובין טמא.
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, בתחילה עצבו האנשים עם עזיבתו, אלא כיוון שפרש הוא מהם לא יכלו לעצרו. שכר דוד דירה בבאר שבע והצטרף שם לאחד המניינים וכל קהילה שבישראל אחרת היא ויפה כקודמתה ואותו מניין של זקנים הוא ושם אותו בית הכנסת "שמחת אבות" ובשבתות מעלים אותו הזקנים לכהן ושמחים הם בו ומזכה דוד אותם ובורא עולם שעתים עושה עצמו כבריותיו מתרצה אף הוא בעליתו של דוד ובשמחתם של שאר המתפללים ואחרי שנה שמעו שמצא דוד עבודה בדימונה ועוסק שם בחינוך ועוד שמעו שיש לו לדוד שותף בדירתו ושמו דוד כשמו של דוד בדיוק ודוד לבדו קורא לו דיויד כאמריקאי ואין דוד אמריקאי ובשבתות לכשמגיעים הם למניין זה מקבל כהן וזה מקבל לוי ושמחות בהם הזקנות ומתהדרים בהם הזקנים שאין מניינם עתיד להיעלם במהרה ובמניין אביו ואמו של דוד אין מוסיפים ועוסקים בעניינו של דוד.
