זה התחיל בזה שהגענו שני רכבים לחניון שצמוד לבנייני האומה, יזמנו מקומות חניה מאולתרים, והלכנו לצוד קצת מזון בתחנה המרכזית. כשחזרנו – גילינו שהחניה הדלה ש"יזמנו" הפכה לחניון מלא ברכבים ובאנשים. היו שם יותר מ-40 חבר´ה! אז עמדנו, ודיברנו, והחלפנו חוויות, והיכרנו אנשים חדשים, ואמרנו שלום לאנשים "ישנים", וסוף-סוף יצאה שיירת המכוניות לכיוון מדבר יהודה. הרכֶּבֶת-המכוניתית הזאת דרשה לפחות ארבע עצירות בדרך כדי לוודא שכולם נמצאים בכיוון (ועדיין היתה מכונית אחת שהסתבכה). מקץ פיתולי כביש רבים חנינו בפתח השמורה, והתחלנו ללכת בינות ל"סרוגים" רבים שגדשו את הבריכות. איתי עצר אותנו לרגע כדי להעביר שיעור במור"ק ("מורשת קרב") ולספר שלמקום הזה גם יש קונוטציות של מוות. איזה יופי, איזה כיף.

הדרך היתה פשוט מקסימה. בלב המדבר פעה לו הנחל ויצר סביבו בריכות רבות וצמחייה ירוקה וסבוכה. ממש נחל כזיב באמצע המדבר. המסלול הארוך היווה הזדמנות להכיר אנשים חדשים יותר לעומק, לפתוח בשיחות עמוקות יותר וגם כאלו שעמוקות פחות. הפתוחים יותר שבינינו, שפנו זה אל זה בלשון נקבה או שעמדו באמצע הנחל וחיקו זמרות מסוימות (או שמא יש לומר "דיוות"?), התמיהו מעט את הסרוגים העוברים והשווים. בכל מקרה, אין ספק שזהו טיול חובבי-הבנים הגדול ביותר שאי פעם היה כאן (לא רק בנחל פרת, לא רק של דתיים, אלא בכלל. באמת!).

היו שהתקשו יותר, היו שהתקשו פחות, או שהתעקשו לנגוח סלעים בראשם (ולצמח בלוט במצח), והיו שפסעו עם מטה משה רבנו. היו שפשטו חולצה וזינקו לבריכות, והיו שרק נהנו להביט מהצד, ובכלל איזה כיף זה שאפשר להדיר כל כך הרבה אנשים בכפיפה אחת ועם זאת להיות קבוצה אחת גדולה (ומדליקה!) של אנשים.

אז נכון שהלוגיסטיקה בחזרה היתה מעט מסורבלת (להקפיץ את הנהגים לנקודת המוצא, להביא את הרכבים, לחלק את האנשים מחדש), ויצאנו מהואדי רק כשכבר באה השמש, אבל מי סופר?

בעין מבוע התקיימה תפילה תוך כדי ההמתנה לרכבים, וגם בהינו בבריכה המתמלאת ומתרוקנת חליפות.

תודה גדולה לכל המארגנים, המדריכים, המסיעים והחברים, ולהתראות בטיול הבא! (ואצטט הצעה למסלול: "שופינג חורף אופנתי בדיזנגוף סנטר". מה רע?)

[והערה פיננסית קטנה לסיום: מי שלא הספיק לשלם לבני 15 ש"ח עבור הכניסה לשמורה, מתבקש לזכור ולהביא לו את התשלום במפגש הבא]