השמש בקעה בחול המועד לכמה ימים של חמסין, והיה זה נס-חג-פסח נפלא לטיול של חברותא. הפעם נפגשנו כולם בחניון הכניסה לשמור עין גדי, אחרי שהחלטנו לוותר על רעיון הנסיעה בשיירה (בטיול הקודם, השיירה שלנו יצרה פקקים בערך בכל הארץ). תחת הסוכה הגדולה שבחניון נאספנו לומר שלום ולהחליף חוויות מליל הסדר. אחר כך יצאנו לכיוון נחל דוד. טוב, נו, שם עדיין פגשנו סבתות ונכדים פוסעים יחדיו ואוחזים במעקות שליוו את השבילים היפהפיים. כן, כן, מעקות. נחל דוד התפתל לצד צמחייה ירקרקה שיוצרת מראות מרהיבים. אחרי שלב הסבתות הגיע שלב הטיפוס. מכאן והלאה עלינו בשמש הקופחת, ובכל צעד חשבנו על עוד מצה שנשרפת לה, או על הקינוח של ליל הסדר. בעצירה למנוחה נשלפו מנות האוכל: אל תטעו, לא היו שם שניצלים עטופים בנייר-כסף או חטיפי תפוחי-אדמה, אלא גזרים חתוכים, כריכים של מצה-מקמח-מלא עם טונה ועוד. לרגע היה נראה שההתייחסות לטיול היתה כאל עוד אימון לחיטוב הגזרה…
כשהגענו למעלה – המראה היה עוצר נשימה. העלייה היתה שווה בהחלט. שלולית המלח הנעלמת התגלתה במלוא הדרה, ואיתי דיבר קצת על בעיות המים ועל הרקע הפוליטי-סוציולוגי-חברתי. בוא נאמר שלא היה קשה להבין מה דעתו בנידון.
הירידה לנחל ערוגות היתה דומה יותר לסקי-הרים מאשר לפסיעה מדודה. מידי שלוש דקות נשמע הקול המוכר של רגל שהחליקה מטר על מדרון החצץ. אבל בסוף כולנו הגענו בשלום אל הנקיק של נחל ערוגות: פשטנו בגדים וזינקנו אל מי המעיין הצלולים ששפעו מן הסלע (איפה משה רבינו?). טבלנו, הצטלמנו, התייבשנו והמשכנו עד לסוף ערוץ הנחל בחזרה אל החניון.
אז היה מדבר, היו מים מן הסלע, היו מצות ואפילו סבתות. אז יציאת מצרים או לא יציאת מצרים?
