נאספנו בשתי נקודות מוצא: תל אביב וירושלים, ויצאנו כ-25 איש לכיוון מפגש הבקעה. שם, כשיצאנו מהאוטו להתמתח קצת מהישיבה הממושכת, אסף מיהר לדחוק בנו להתקדם לכיוון תחילת המסלול "שלא יהיה יותר חם". ובכן, קוראים יקרים – לא היה יכול להיות יותר חם במילא! המסלול שציפה לנו כלל הליכה מדברית בחום שנשק (ולא אירוטית בכלל) לארבעים מעלות. היו הרבה עליות והרבה ירידות. המסלול דאג לקמצן בדרך מישורית. גם כל הצמחים שבטח פרחו שם פעם התגמדו למימדים שאפשרו אולי צל זניח למיקרובים. בקיצור – אכן מיטיבי לכת!
באותו יום הכנרת איבדה סנטימטר בגלל כמויות המים שנזקקנו להם, ורוויית החמצן באוויר פחתה משמעותית (לא, לא כלי הרכב בתל אביב, כי אם ההתנשמויות שלנו בעלייה).
הנחמה הגיעה בדמות מעיין נסתר ומפתיע – "עין סוכות". חלקת אלוהים רטובה ומוקפת בגומא. כולנו היינו לרגע משה בתיבה. לא משנה בכלל שדפקנו את המכוניות בדרך לשם (עם כל מכה סיננתי ברוגע "רכב ליסינג") או שתעינו קצת, העיקר שהיו מים קרים וארוחת מצהברייט. האווירה היתה טובה, הרבה קופסאות עם ירקות החליפו ידיים (נקודה למחשבה: אתם חושבים שאם היינו סטרייטים אז היינו רואים יותר סטייקים וערכות קפה?..) והשמש היתה נפלאה לייבוש הגוף הרטוב מהמים (אה, וגם מהזיעה).
כשהתחיל להעריב, ואחרי תפילת מנחה, פנינו לרכבים, משם לעוד עצירה קלה במפגש הבקעה (והפעם בניחותא!) ומשם הביתה.
לא יודע מה איתכם, אבל את הטיול הבא אני מעדיף לעשות על שבילי העץ הסלולים של תל דן. מה רע?
תמונת הנעליים של בני בעין סוכות (באדיבות אייל):
