אצלנו בבית תמיד הצביעו אותו דבר.
זו לא היתה אפילו שאלה, לא היתה שום תהיה. סבא-רבא שלי היה ממקימי תנועת "המזרחי" אי-שם בתחילת המאה הקודמת (ואף היה חתום על מגילת הייסוד של התנועה). הוא היה ציר מטעם המזרחי בשני קונגרסים ציוניים וייצג את התנועה בדירקטוריונים של קק"ל וקרן היסוד. האידאולוגיה שלו חילחלה לסבי וסבתי והם העבירו אותה לילדיהם, ביניהם לאימי.
החינוך הזה המשיך דרך המוסדות שלמדנו בהם, שהיו כולם מן הזרם הדתי-לאומי. החל מהגן הדתי, עבור בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי, מכינה לישיבות בנ"ע וכמובן: ישיבת תיכונית של זרם הכיפות הסרוגות. אבל השייכות המפלגתית הזו היתה קיימת לא רק במוסדות החינוך. לאורך ילדותי ונערותי עוּדדתי להצטרף לבני-עקיבא, כמו שכל חברי עשו. גם שם הכניסו לנו את האידאולוגיה המזרוחניקית.
חלק מהאידאולוגיה הזו היתה גם ההכוונה הזו לתמיכה במפלגה הנכונה: המפד"ל. הסבירו לנו בכל מקום למה זו המפלגה הטובה ביותר (גם ציונות וגם השתלבות בחברה). למה זה חשוב שנצביע לה בבחירות (כדי שיהיה יותר כסף לישיבות ולהתנחלויות). ולמה כל שאר המפלגות לא שוות (כי הן חילוניות / חרדיות / שמאלניות). ובאמת במשך שנים צייתי לחינוך הזה, להבניה הזו ועשיתי מה שבחור דת"לי אמור לעשות – הצבעתי למפד"ל.
אבל עם השנים התחילו אצלי השאלות. שאלות על כל דרך החינוך שחונכתי בה. החינוך שאמר לי שאני סוטה, שאני חוטא, שאצלנו אין הומואים, שזה קורה רק לחילונים (כי הם לא למדו תורה). כשהתחלתי לתת מילים לרגשות שלי ולתשוקות שלי, הבנתי שהן לא ממש מסתדרות עם הדברים שחונכתי עליהם. יותר מזה, הרגשתי שהקהילה שלי, זו שגדלתי בה – חושבת שאני לא מתאים לה יותר. הקהילה שלי אומרת לי: "אתה לא שייך כבר, אין לך מקום כאן. אצלנו אין הומואים". וכך בתהליך שלקח זמן ושבמהלכו ניסיתי להאבק בדחיה הזו שהרגשתי – מצאתי את עצמי בלי קהילה.
כאדם שהיה שקוע עמוק בקהילה שלו, השינוי היה חד ומטלטל. למזלי מצאתי, די מהר, קהילה חדשה. קהילת הלהט"ב אספה אותי אל חיקה בזרועות פתוחות – על אף שהייתי שונה, שהייתי דתי. זה היה כה נחוץ לי בימים החשוכים שמצאתי את עצמי לבדי, כמים להלך צמא במדבר. מאז אני שקוע עמוק באותה מידה בקהילה, ואף קהילות, הלהט"ביות שמצאתי לי. גם השתתפתי ביצירה של תת-קהילות חדשות בתוך המטריה הגדולה זו.
אני לא בטוח איך זה קרה, אבל פתאום בבחירות הנוכחיות הגיעו שתי הקהילות הללו למצב של מאבק. עומדות אחת מול השניה, כל אחת מהן בטוחה שהיא הצודקת. אלו לא רוצים לשמוע מהאחרים והללו בתגובה נעלבים ומאשימים. שתי הקהילות מבקשות ממני כבוחר להצביע להן. הקהילה הדתית לה תמיד הצבעתי ובערכיה תמיד האמנתי (ועדיין מאמין בחלק מהם) ומולה הקהילה הלהט"בית החילונית, המזוהה עם השמאל (שהוא לא הבית הפוליטי הטבעי שלי).
אולם כשאני מסתכל על המאבק הזה בעינים של אותו איש מפוחד שמצא עצמו לבד, אני רואה רק דבר אחד: הקהילה שהקיאה אותי ממנה ומולה הקהילה שקלטה אותי בחיבוק. לי ברור מאד עם מי מהקהילות הללו אני הולך…
מצרכים:
חצי קילו קמח
כף וחצי שמרים יבשים (20 גרם)
שני שליש כוס שיבולת שועל אינסטנט (קוואקר) – 130 מיליליטר
4 כפות סוכר
1 כפית מלח
3 ו-2/3 כוסות מים (720 מיליליטר)
אופן ההכנה:
מכניסים את כל החומרים היבשים אל קערה גדולה ומערבבים.
מוזגים את כל המים ומערבבים עד שמתקבלת עיסה סמיכה. שימו לב שלא ישארו לכם "בורות" של קמח שהמים לא הגיע אליהם.
מניחים את העיסה לתפוח לשעה. היא תגדל ממש הרבה, לכן כדאי להשתמש בקערה הכי גדולה שיש לכם. אחרי שעה זה יראה בערך כך:
עתה מוזגים את העיסה אל תבנית ובה ניר אפיה. אפשר למזוג איים קטנים, לקבלת לחמניות – אבל אני מעדיף פשוט למלא את כל התבנית ולקבל פוקאצ'ה אחת גדולה (הכמות אמורה להספיק לשתי פוקאצ'ות כאלה). אם תרצו, אפשר לפזר מלמעלה מעט שומשום, זרעי פשתן, גרעיני חמניה/דלעת או כל מה שתמצאו לנכון.
מכניסים לתנור אפיה המחומם מראש ל-180 מעלות לכחצי שעה, או עד שהפוקאצ'ה מתחילה להשחים.
מוצאים מהתנור ונהנים.
הפוקאצ'ה טובה גם לאחר הקפאה.
המתכון מעובד מן המתכון של הבלוג הנהדר "מתכוניישן"
