משה ארגמן
”עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.“
עמי הסתכל. הוא ידע מאיפה הוא בא. עמי כיבד את עברו, את פיתולי דרכיו. והיו פיתולים. הוא פילס לעצמו דרך חדשה – חשב שזו דרך יחידי – בידיים חשופות הוא חצב אותה לעצמו, היה איש במקום בו לא היתה נפש חיה. אבל תמיד רחש כבוד לדרך הרבים בה עבר ולא בז לה, ולא זרק אבן לבאר ששתה ממנה.
עמי ידע מאיפה הוא בא. היו בו כישרון להיסטוריה ואהבה לחקר העבר. הוא השתמש בהם בכדי לספר סיפור. סיפור של קהילה שהיה חלק ממנה, הקהילה הלהט"בית הדתית, הקהילה הגאה בבאר שבע. היה מודע עד כאב לבחירות שעושה היסטוריון בקביעת הנרטיב, ועשה הכל כדי לתת מקום ולחלוק כבוד לאלה שבאו לפניו. כי הוא ידע. עמי ידע מאיפה הוא בא.
עמי ידע לאן הוא הולך. לכל מקום אליו פנה עשה זאת בחיוך נעים ובפנים קורנות. קולו שקט, צנוע, שיחתו נעימה. עמי בנה לו בית מלא באהבה. תר אחרי קהילה דתית מדוייקת לו – ומצא. יצר לו חבורה לקריאה קווירית. הוביל את קבוצת "הקשת הסרוגה" בבאר שבע בעמל רב, ביזע, לפעמים גם בדמעות, עם סבלנות אין קץ. לתהליכים. לאנשים. למציאות. להוויה. עמי ידע לאן הוא הולך.
עמי ידע לפני מי הוא עומד לתת דין וחשבון. הוא ידע שהאדם ימיו כצל עובר. חי בפשטות ובצניעות. לא דיבר סרה, אהב את השלום ושינה מפניו. בענוונותו זכה לקחת חלק במסעות חייהם של אנשים, נתן להם מתוכי ליבו, ואת פיו וליבו כיוון אל השמים. אבד איש, אדם, מן הארץ.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
