אם כבר חשבנו שנפטרנו מטיפולים נפשיים ל"ריפוי" של הומואים ולסביות, חזר הרב אבינר לאחרונה, ובאמתחתו טיפול חדש לאנשים כמוני וכמו חבריי. עכשיו הוא טוען שהטיפולים הקודמים שהוצעו על ידי הארגון שבו הוא תומך אמנם לא הועילו (דבר שבו הם מעולם לא הודו בזמן אמת), ושהטיפול החדש, כנראה, הוא משהו אחר לגמרי. אבל מי שקורא את פרטיו של הטיפול החדש, ויודע דבר או שניים על הטיפולים הקודמים שהציע ארגונו של הרב אבינר, עשוי לשים לב לכך שזו בדיוק אותה גברת בשינוי אדרת: מאחורי כל לסבית וכל הומו מסתתרים סטרייטית או סטרייט שמחכים לצאת החוצה.
הכי מתבקש עכשיו לצטט מחקרים נגדיים (ויש, הרבה) כנגד שיטות הטיפול האלה. או לצטט מחקרים (ויש, לא מעט) על הנזקים שטיפולים שכאלה גורמים. אבל לא זה מה שאני רוצה לעשות. האמת היא שאינני יודע אם אפשר או אי אפשר לשנות נטייה מינית. אני חושד שגם אם אפשר, אף אחד היום אינו יודע איך עושים את זה. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. נניח, לצורך הדיון, שיש טיפול לשינוי נטייה מינית, ונניח שהוא לעתים מצליח. אני רוצה לדעת מה קורה במקרים שבהם הוא נכשל, והרי כולנו יודעים שיש לפחות כמה כאלה. הרי כל טיפול נפשי, ויהא טיפול לדיכאון הקל ביותר, אינו מצליח תמיד. בכל טיפול יש אחוזים, ולרוב הם אחוזים לא מבוטלים, של כשלונות. מה קורה כשהומו מגיע לטיפול, ולאחר שנים של נסיונות מגלה שהוא עדיין נמשך לגברים, ובאותה עוצמה שבה תמיד נמשך אליהם, ולא מנצה בו אפילו צל צילה של תשוקה לנשים. מה אז? האם יגיע הרגע שבו הרב אבינר והקהילה הדתית של אותו אדם יגידו: "ניסית, הטיפול לא הצליח, עכשיו אנחנו נעזור לך להשתלב בקהילה הדתית שלנו כמו שאתה, ולא נמנע ממך את החיבה ואת האפשרויות הפתוחות לשאר חברי הקהילה שלנו"?
בטיפול נפשי אחראי, לדיכאון למשל, יכול להגיע הרגע שבו המטפל יגיד למטופל: "ניסינו. אבל כנראה שלא נצליח לטפל בדיכאון שלך. בוא נעזור לך עכשיו לחיות לצד הדיכאון ואיתו". האם בטיפולים שמציע הרב אבינר יכול להגיע רגע כזה? האם מטופל שמגלה שנטייתו המינית אינה משתנה, ושהוא מואס בניסיונות הסיזיפיים לשנות אותה, יכול להיעזר במטפל כדי לחיות באופן הכי מאושר שאפשר בתור הומו? האם הוא יקבל עזרה בתהליך הקשה של היציאה מהארון? בהתמודדות עם הדעות הקדומות של המשפחה, החברים והרבנים? בבניית זוגיות מאושרת עם גבר? אם האפשרות הזו אינה עומדת על הפרק בטיפולים האלה, הם פשוט לא אחראיים. וזה תפקידו של הרב אבינר שהאפשרות הזו תהיה על הפרק אם הוא ממליץ על טיפול נפשי כפתרון הפלא.
בשנים האחרונות שוחחתי עם גברים ונשים רבים שעברו את הטיפולים האלה (ואני עצמי עברתי טיפול כזה לתקופה קצרה). עבור רבים מהם, הטיפולים היו רגע משמעותי ומכונן בתהליך היציאה מהארון והקבלה העצמית. הטיפול שקיבלו התגלה אמנם כלא יעיל לשינוי הנטייה המינית, אבל הוא התגלה כיעיל לעניין לא פחות חשוב. דרך חוויית כשלון הטיפול, טיפול שאליו הם היו מגויסים בכל כוחם, הם היו מסוגלים להתמודד לראשונה עם העובדה שזה מי שהם. אם לפני הטיפול הפנטזיה שאולי "זה ישתנה יום אחד" לא אפשרה להם להתמודד עם זהותם ועם אהבתם, הטיפול שכשל פתח את הדלת, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. מן הטיפול הם הגיעו אלינו, לבת-קול, חברותא והו"ד, פגשו גברים ונשים שעברו תהליך דומה, והעזו להסתכל בראי בכנות מלאה.
ועוד מילה לסיום. הרב אבינר אמר את דבריו בתגובה ליוזמה חדשה של שידוכין בין הומואים ולסביות. אני חושב שיש ביוזמה הזו משום התקדמות. יש בה הכרה בקיומם של הומואים ולסביות, והכרה בכך שהנטייה הרומנטית והמינית שלהם כנראה לא תשתנה בקרוב. מדובר באופציה בוגרת ואחראית, שההקרבה בה משני הצדדים לא קטנה, ויש לי הערכה לכל אדם שבוחר בה. אני חושב שאחת התובנות שהמאבק הלהט"בי מתמודד איתן בשנים האחרונות היא שאופציית היציאה מהארון אינה אפשרית לכל אדם ולכל אחד, ושעלינו להיזהר מהצגתה של דרך חיים אחת כדרך הראויה והנכונה. לכן, יש לי רק הערכה ללסבית ולהומו שבוחרים להקים משפחה זו עם זה. רק דבר אחד אני מבקש: שזה לא יהפוך לפתרון הקסם החדש של הרבנים, שזה לא יהפוך בפני עצמו לגורם לחץ חדש שמופעל כלפי לסביות והומואים. בסופו של דבר, רבים מאיתנו לא יכולים לחיות בלי לאהוב את מי שאנחנו באמת אוהבים, כאן, בתוך הקהילה, עכשיו.
