קשה לומר איך או מתי נוכחתי לדעת שאני הומוסקסואל. בהתחלה היו אלו תחושות גופניות, זיעה בכפות הידיים והתרגשות שחשתי כשנמצאתי בקרבת אנשים מסוימים ללא מודעות לכך. תקופת ההתבגרות בה ההורמונים החלו לפעול בגופי הותירה אותי נבוך. בתקופה שבה גופי היה צריך למלא אחר ציפיות חברתיות, הוא התחיל לפעול נגדן. לא הייתה לי משיכה פיסית כלפי בנות. נמשכתי פיסית במבטיי ובגופי לבנים. אני זוכר את ראשי מסתובב בחדות בחדר המלתחה אחר נער אתלטי שאותו הערצתי. באותה עת, חשתי את התנועות הבלתי רצוניות של גופי, אך הדבר היה אז חסר משמעות לגבי. לא הבנתי דבר. איך יכולתי? לא היה לי כל מושג מה המשמעות של היות אדם הומוסקסואל. "מתרומם" או "הומו" היו מילים השמורות לבנים שנרדפו על היותם כנועים, חלשים או לא ספורטיביים. מילים אילו לא נקשרו בתודעתי למשיכה מינית. לא הייתה עבורי כל קטגוריה לחוויה שעברה עלי. לא הייתה לי כל דרך להסביר את עווית השרירים המוזרה, את התחושה החמה בפניי או את הפרפור בחזי. רק לאחר שנים, לאחר ששחזרתי מספר רב של פעמים את האירועים הללו, באיטיות ובאימה, הדבר חדר לתודעתי. כשנערים אחרים החילו להתלהב בקרבת נערות, מצאתי את עצמי מתלהב מלימוד התורה. הוקסמתי מהטיעונים התלמודיים העמוקים, מהמשחק עתיר הדמיון במילים ומהדרישה למשמעות מכל דבר הקיים בעולם.

"איסור נגיעה" – האיסור לחבק, לנשק ואף לגעת באשה עד הנישואים – היה עבורי חבל הצלה. איסור הלכתי זה על קיום יחסי מין לפני הנישואים היה מגן מושלם עבורי, לא רק מפני העולם, אלא בראש ובראשונה מפני עצמי.

שנותיי בישיבה היו מרהיבות, במידה מסוימת משום שהן תודלקו בהכחשת מיניות טוטאלית. היו בישיבה הרבה בחורים שלימודם האינטנסיבי והלוהט תודלק מהדחקתה של האנרגיה המינית. ככל הנוגע אלי, הסביבה בישיבה תיעלה את האנרגיה המינית וגם יצרה אותה באותה עת. החיות והאנרגיה הזכרית שחשתי בישיבה היו מוזנות ומסוכלות בעת ובעונה אחת. איני יודע אם הייתי לבדי בין חבריי לישיבה אם לאו. משנים מוקדמות אלו איני זוכר כל סימן שבאמצעותו יכולתי להבחין בהומוסקסואליות שלי או של אחרים. כל שאני זוכר הוא, שסבלתי מכאבים כמעט כל בוקר.

מאוחר יותר באירוע של ייאוש, מותקף ע"י מודעות גוברת והולכת על משיכתי לבחור ישיבה מסוים, ביקרתי את הרב אליישיב שכיהן כרב באחת הקהילות האורתודוכסיות ביותר בירושלים. הוא היה קשיש ובעל בריאות לקויה, אך הוא עדיין קיבל מבקרים, אשר באופן יומיומי חיכו בחדר המתנה במשך שעות עבור הזכות הגדולה לדבר עמו במשך מספר דקות. בהגיע תורי לדבר עם הרב, אמרתי לו מה שבאותו זמן חשתי שזו האמת: "הרב, אני נמשך לגברים ולנשים. מה עלי לעשות?". הוא השיב: "ידידי יקירי, אם כן, יש לך כוח אהבה פי שניים. השתמש בו בזהירות". הייתי המום. ישבתי בדומיה כדקה, מחכה שיוסיף דבר-מה. "האם זה הכל?", שאלתי. הוא חייך ואמר: "זה הכל. אין עוד מה לומר".

מלותיו של הרב אליישיב הרגיעו אותי, הרשו לי לשכוח באופן זמני את המתח הנורא, שלבסוף השיג אותי. האמון שלו ותמיכתו הרימו אותי אל מעל לפחד. חשבתי שבהיותי ביסקסואל יהיו לי חיי רגש עמוקים ועשירים יותר. אולי יהיו לי אף חיים רוחניים עמוקים יותר, מאשר אלה המצויים אצל אנשים אחרים – ועדיין אוכל להינשא ולהקים משפחה. במשך תקופה ארוכה קיבלתי את הווייתי כפי שהיא, וקבלה זו נשאה אותי בבטחה ללימודי ההסכמה לרבנות. התחלתי את לימודיי הרבניים בהתרגשות גדולה ובתחושת הבטחה. מקור האנרגיה המרכזי שלי היה המסורת הרבנית, שהפעימה אותי בשנות התבגרותי המוקדמות. יותר מכל דבר רציתי ללמוד וללמד תורה למלוא עומקה ורוחבה. סיימתי את לימודי הרבניים, עדיין נפגשתי עם נשים תוך שנזהרתי מכל מגע גופני עמן, ומוניתי למשרתי הראשונה כרב. היו לי מערכות יחסים רבות עם נשים נפלאות שהסתיימו כולן כשבנות זוגי לא יכלו להבין מדוע הקשרים ביני לביניהן נקטעו. רק לאחר שניסיתי אינספור פעמים להתכחש להווייתי והדבר לא עלה בידי, הייתי יכול באופן מלא להבין, כי אני הומוסקסואל.

לקח לי מספר שנים לנפות את השרידים של "חיי כפי שרציתי", כדי לגלות את "חיי כפי שהם". יותר זמן נדרש עבורי, כדי לגרש מתודעתי את השנאה העצמית שהוזנה מתקוות מנופצות ומסטריאוטיפים מכוערים. מאבק זה קיים בתוכי עדיין. עד כה לא קיבלתי את הלוחות החדשים השלמים, האמורים לתפוס את מקומם בארון הקודש לצדם של הלוחות השבורים. הרב נחמן מברסלב לימד כי אין דבר שלם יותר מלב שבור. ברוחו המשכתי לנסות למצוא משמעות לחיי.

למרות שדברים רבים השתנו לגבי בשנים האחרונות, לאחר שקיבלתי את ההוויה ההומוסקסואלית שלי, דברים אחרים נשארו אותו דבר. עדיין אני מכהן כרב, ועדיין אני מחויב באופן עמוק לאל, לתורה ולישראל. חיי הדתיים כוונו תמיד על-ידי התשוקה להיות משרתו של האל. דבר מזה לא השתנה. השאלה אשר אני שואל את עצמי עתה היא השאלה ששאלתי את עצמי בעבר, אלא שהיא מעוצבת מחדש לאחר ששילבתי את עובדת היותי הומוסקסואל אל תוך חיי – "בהיותי הומוסקסואל, מה אלוהי ישראל דורש ממני?"
כמובן, הרבה יסברו כי שאלה זו אינה שאלה לגיטימית, וכי היא מוטעית בדרך הצגתה. וכי אלוהי ישראל, כך הם יטענו, יכול באופן כלשהו לקבל את ההומוסקסואליות ואף לפעול מאחורי ההומוסקסואליות שלי?

ויקרא יח, כב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא".

איני מציע למחוק פסוק זה או כל טקסט אחר. נכון לעכשיו, אין לי כל מתודה הלכתית המתקבלת על הדעת המפרשת פסוק זה, באופן אשר יתיר יחסי מין הומוסקסואליים.

כשומר מסורת אני מהסס לחבול בנורמות תרבותיות מתוך התלהבות מהפכנית. אני מחויב לתהליך שינויים איטי וזהיר, החייב לנבוע מבפנים. ההלכה אינה מעוצבת באופן אשר יכול ליצור מהפכה חברתית. ההלכה הנה מבנה חברתי השומר על איזון פנימי ע"י ארגון מחדש של עצמו בתגובה למציאויות החיים המשתנות. כשהמצבים החברתיים משתנים, מופעלים יישומים חדשים של ההלכה, המתאימים עצמם למטרות המקוריות של התורה. לצערי, השינוי בתודעה החברתית ביחס להומוסקסואליות רחוק מאוד, מכדי שיופעלו יישומים מחדש של ההלכה בכל הנוגע להומוסקסואליות.

אם יש לי טענה כלשהי כלפי אנשי ההלכה היא אינה טענה הלוחצת על קבלת החלטה, אלא היא טענה הדורשת הבנה עמוקה יותר של ההומוסקסואליות. בתוך ההלכה החיה קיימים שיקולים אשר לעתים מנוגדים זה לזה, המכריעים זה את זה, והבאים בסופו של דבר ליכולת לשאת את המצבים החברתיים המשתנים. כדי לדעת איך לעצב תגובה הלכתית לכל שאלות החיים, הדבר המינימלי המתבקש מאנשי ההלכה הוא הבנה עמוקה של התורה ואוזן קשבת לאנשים הנאבקים עם שאלת חיים זו. עימות בין שאלות חדשות יכול לעתים ליצור "חידוש", מאזן חדש של שיקולים וערכים שהיו קיימים תמיד. פסק דין לא יינתן ללא שמיעתן של עדויות אישיות, ועד כה הומוסקסואלים לא נתבקשו להעיד על אורח חייהם.

איך אנשי ההלכה יכולים לקחת אחריות על דבר כה מורכב וכה זר להם כהומוסקסואליות, ללא ניסיון להשקיע מאמץ להבנת הדבר? יהא הטיעון ההלכתי אשר יהא, אנשי ההלכה צריכים לדעת הרבה יותר על ההומוסקסואליות, כדי להבטיח שאנשים יטופלו לא כחפצים זרים מחוץ למערכת, אלא כאנשים החיים בתוך המערכת. אנשי ההלכה צריכים לכלול בשיקוליהם את עדותם של ההומוסקסואלים השואפים להישאר נאמנים לתורה. אני מאמין שאסטרטגיה הלכתית מציאותית תופיע בצורות שונות. איני יכול לדעת בבירור מה תהא ההשפעה של חקירה כזו על רבנים אורתודוכסיים, אם אלה יתעמתו מול השאלות המוצגות ע"י יהודים מסורתיים, אנשים שהם מכבדים, אשר כלפיהם הם מרגישים אחריות, ואשר הנם הומוסקסואלים.

ישנו עניין מעין הלכתי לגבי ההומוסקסואליות, שאני חייב להציגו – "הבחירה". אחד המרכיבים המהותיים בהלכה הוא קיומה של הבחירה החופשית בענייני החוק. ציווי מקבל משמעות רק אם יש לאנשים חופש פעולה לציית לו או לסרב. באופן זה, מידת הבחירה בעניין ההומוסקסואליות היא מרכזית בעיצוב התגובה ההלכתית אליה. אכן, ישנה כמות מסוימת של הומוסקסואלים הטוענים שביכולתם לשלוט בבחירה המינית שלהם. אך עבור הרוב המכריע של ההומוסקסואלים, אין "בחירה" במובן הרגיל של המושג. הרגשות ההומוסקסואלים נטועים בתוך גופינו, מחשבותינו וליבנו. המוזרות והמסתוריות ברגשות המיניים משותפים לכלל בני האדם. הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד חולקים את המוזרות המפתיעה של התשוקה המינית. המיניות ההטרוסקסואלית נראית פחות תמהונית, רק בשל היותה נפוצה יותר, אך כל הרגשה מינית היא מסתורית מאוד, רחוקה מהסבר או מושג פשוט של בחירה.

ההלכה עוסקת בפעילויות מיניות, אך לא בזהויות מיניות. בהלכה אין דבר כזהות הומוסקסואלית – ישנם דחפים מיניים שיש לשלוט בהם. המסורת מתארת תשוקה מינית כ"יצר הרע", הטומן בחובו אפשרויות פרועות והרסניות. תשוקה הטרוסקסואלית השתחררה מהגדרתה כ"יצר הרע", והשתלבה למערכת הרצויה דרך סדרות של הוראות ואיסורים המתעלות את המיניות ומגבילות את טווח הביטוי שלה. המיניות ההטרוסקסואלית מוגבלת בתוך מסגרת הנישואים. נתינה וקבלה של הנאה מינית הטרוסקסואלית, אף במצבים שלא יובילו להולדה, מועלות לרמה של "מצווה".

בניגוד לכך, המיניות ההומוסקסואלית לא "השתחררה", וכך היא נשארה בגדר "יצר הרע" שצריך להביסו כליל. על פי טיעון זה, מתייחסים להומוסקסואלים כאל אנשים עם תשוקה מינית מסוכנת והרסנית החייבת להיות מודחקת. המשימה הרוחנית המוטלת על ההומוסקסואל היא להתגבר על יצר הרע, הדוחף אותו לקיים יחסים ארוטיים עם אדם בן מינו.

על-פי טיעון זה, יש לעצב מחדש את ההומוסקסואלים כהטרוסקסואלים, ולרפא את תשוקתם הסוטה. התורה מגויסת לתמוך ברעיון שישנה רק מיניות לגיטימית אחת – ההטרוסקסואליות. האל מאשר את התשוקה ההטרוסקסואלית, בנותנו להטרוסקסואלים את ההזדמנות ליהנות מאהבה ומחברות. בשלילתה של מיניות אחרת, משתמעת ההנחה כי הומוסקסואלים יכולים להיעשות הטרוסקסואלים ולהינשא, על כל הכרוך בכך.

למעשה, זה היה המצב הרגיל עבור מרבית ההומוסקסואלים, אנשים ונשים, לאורך ההיסטוריה. אני מכיר מספר גברים הומוסקסואלים (או ביסקסואלים) שהתחתנו והתנסו במערכות יחסים עם נשים. לרובם הייתה פרשת דרכים עם בנות זוגם בנקודת זמן מסוימת, אך זו לא סיימה את נישואיהם. שני רבנים הומוסקסואלים שאני מכיר היו נשואים ועתה הם גרושים. וישנו רב אחר שנשאר נשוי וחווה התמודדויות חוזרות ונשנות של דיכאון ותשישות. הדבר המפריע לי ביותר בניסיון להדמות לרעיון המסורתי ולהינשא לבן המין השני הנו המחיר שאותו נדרש לשלם בן הזוג ההטרוסקסואלי.

בהיותי במשרה הרבנית הראשונה שלי, החלטתי להציג את לבטיי בפני רב אשר היה מבוגר ממני ולקבל את עצתו. הוא יעץ לי להינשא לאישה. שאלתי אותו, אם אני מחויב לספר לה על משיכתי לגברים ועל חוסר העניין המיני הכללי שלי בנשים. הוא השיב שלא. הייתי מזועזע לשמוע שזה בסדר להונות אישה, שיכולה בקלות רבה להינזק כתוצאה מנישואים אילו. עבורי דבר זה לא היה הגיוני כלל.

לבטח ישנן נשים הטרוסקסואליות העשויות לרצות להינשא לידיד הומוסקסואל היכול לספק להם ילדים ולהיות אב נהדר.

ישנם מקרים נדירים של גברים ונשים הומוסקסואלים שהצליחו בנשואים זה לזה, למרות שחוסר העניין ביניהם היה הדדי. נאבקתי במשך מספר שנים למצוא אישה כזו, לסבית או הטרוסקסואלית, אשר עמה אוכל לבנות משפחה. לעתים אני ממשיך לענות את עצמי במחשבה כי דבר זה עדיין הוא בגדר האפשר. אך הוא איננו אפשרי. בתוכי אני עדיין חש רגשות מעורבים. אני רוצה שאישה תהא נוכחת ליד שולחן השבת שלי, אך אני מעוניין בנוכחותו של גבר במיטתי. אם אשפט על כשלון כלשהו, אולי יהא זה על שלא יכולתי להעדיף את שולחן השבת על פני המיטה, עבורי, או עבור האישה האומללה שלאחר הסעודה תבקש הנאה, סימפתיה וסיפוק מגבר שאינו רוצה אותה בחזרה.

לאחר שדחיתי את אופציית הנישואים, האופציה האורתודוכסית היחידה שנותרה עבורי הייתה – פרישות. הרבה מאמרים אשר התפרסמו לאחרונה, התייחסו למין ההומוסקסואלי כאל דבר שאין להבדיל בינו לבין ניאוף, גילוי עריות או מגע מיני עם בהמה. ההטרוסקסואל אסור בקרובי משפחתו, ונדרש להגביל את המיניות שלו למיטת הנישואים בלבד. לעומתו, ההומוסקסואל נדרש לחיות חיים חסרי אהבה. חלק מחיי כבוגר חייתי כאיש דת פרוש. בעוד שהפרישות עשויה ליצור עוצמה רוחנית ליחידים, למשה רבנו או לבן עזאי, שנטשו את החיים המיניים עבור האל ותורתו, הרי שהיא אינה דרך חיים יהודית עבור הרבים. לישון תמיד לבד במיטה קרה, ללא מגע, ללא התחושה הפיסית היומיומית של חיים ביחד בבוקר ובלילה. תסריט הפרישות הזה הנו הכחשתם של החיים, והוא גרם לי תמיד להתכווצות רוח החיים שבי. איזו תורת חיים היא זו? אילו ציוויים אלוקיים יכולים לדרוש פרישות מכל האנשים ההומוסקסואלים? אכיפת פרישות על ציבור שלם נגועה בלא מעט אכזריות.

הרבה הומוסקסואלים עתה ובעבר נאלצו לרכוש קבלה חברתית ואת אהבת האל דרך הכחשה של אהבה והנאה, וגרוע מזה – דרך הכחשתה של הווייתם. בגין עובדה זו, משליכים כיום הרבה הומוסקסואלים את היהדות אחר גוום, על מנת להציל את תחושת הכבוד שלהם ועל מנת לבנות חיים מספקים. תפיסת ההומוסקסואליות על-ידי היהדות עתה לא נותנת כל אופציה לגיטימית להומוסקסואלים.

אני תופס את ההומוסקסואליות שלי באופן דומה לתפיסתי את יהדותי. ההומוסקסואליות הנה חלק מעצמיותי. לא בחרתי בה, אך היא שלי. ניסיון להתעלם ממנה מהווה עבורי הכחשה עצמית. לא נותר לי לעשות דבר, אלא להשלים עמה. בין אם יהיה זה בתוך גדרי ההלכה או מחוצה להם, אני מצהיר על שאיפתי לחיים מלאים, לאהבה ולביטוי מיני. בידיעתי כי אני הומוסקסואל ולא יכול להיות אחר, ובאמונתי כי האל אינו דורש ממני שאשאר חסר אהבה ופרוש, החלטתי לחפש אחר אהבה מחייבת, גבר אשר עמו אחלוק את חיי.

אולם כל כך מעט חיים מתנהלים בחדר המיטות. כשאמצא שותף לחיים, איזה סוג חיים אנו נבנה ביחד? מה הדבר שאלוהי ישראל רוצה ממני ביחס למשפחה ולחברה?

התמודדותי עם אלוהים ועם התורה כאדם הומוסקסואל הייתה רק בתחילת דרכה. אדם יהודי כפרט הנו חלק מהעם היהודי, עם הסגולה, אור לגויים – ברכה לכל משפחות האדמה. איך אדם הומוסקסואל מסייע בהמשכיותו של העם היהודי? ההמשכיות של העם היהודי נעשית ע-ידיי נישואים והולדה. הנישואים וההולדה הם חלק אינטגרלי מבריתו של אברהם אבינו.

ברכת האל "פרו ורבו" התפרשה על-פי המסורת הרבנית כציווי להוליד שני ילדים, זכר ונקבה. כל ילד יהודי שנולד מסייע לכך שהבטחת התורה לעולם מושלם תיעשה להבטחה ריאלית וקרובה יותר. אברהם ושרה העבירו את חזונם הלאה על-ידי הבאת ילדים. לעתים קרובות תיאור של ברכה היא הבאתם של הרבה ילדים לעולם בעוד עקרות ואי הבאת ילדים נחשבות כעונש וכקללה במסורת.

חיים הומוסקסואליים לא מונעים בהכרח את האפשרות להולדת ילדים יהודיים וגידולם, אולם הם גורמים לאפשרות זו להיות סבוכה מאוד. עבור הומוסקסואל אין יחסים פשוטים ומובנים מאליהם בין מערכת היחסים הזוגית לבין הבאתם של ילדים לעולם. לפיכך ההומוסקסואליות מהווה אתגר גדול ליהדות, מאחר שהעברת המסורת תלויה הן במערכת היחסים בין בני הזוג ובין בהבאת ילדים לעולם. עבור יהודים שמחויבים למצוות, השואפים שהחיים ינצחו את המוות, אי הפוריות של האהבה שלנו מהווה את שורש הבעיה בקבלתם את ההומוסקסואליות.

בעיה זו, בין בעיות אחרות, מהווה את המקור לאי הנוחות של רוב הקהילה היהודית עם ההומוסקסואלים. לעם שכמעט הושמד לפני כחמישים שנה נראית האהבה ההומוסקסואלית כחסרת אחריות. יהודים על-פי המסורת מנהלים את חייהם ומעצבים את העולם עבור ילדיהם. בניגוד לתיאור זה, הומוסקסואלים נתפסים כנרקיסיסטים וכמתירנים. יחסים הומוסקסואליים נחשבים כסטייה ממשימותיה של המשפחה היהודית ומההישרדות שהיא מסמלת. הומוסקסואלים נתפסים כשוליים בקהילה היהודית, מכיוון שהם משתמטים ממשימות הקהילה המרכזיות והמקודשות ביותר.

המסורת היהודית תופסת את ההורות כאחד מכורי ההיתוך המוסריים העיקריים להתפתחות האנושית. שופט לא יוכל לכהן בתפקידו אם אינו אב לילדים, מחשש שללא חווית ההורות, הוא לא יוכל להבין את הפגיעות האנושית ולא את האחריות שבכהונתו.

ההטרוסקסואליות מובילה את האדם בדרך הדורשת שנים של אהבה לא אנוכית בגידולם של הילדים. בעוד שלא לכל הזוגות ההטרוסקסואלים יש ילדים, ובעוד שכמה מהזוגות ההומוסקסואלים מאמצים ילדים, הרי שהנורמה מעוצבת יותר על-ידי הביולוגיה מאשר על-ידי בחירה. השאלה המתעוררת היא, איך אנו כהומוסקסואלים שבדרך כלל איננו נמצאים בזוגיות מונוגמית ואיננו מגדלים ילדים, נמצא את מקומנו בברית היהדות? ומה עם מצוות חינוך הילדים הנדרשת מיהודי, איך אנו עשויים לקיים אותה? האם ישנה מטלה אחרת שזקוקים בנו לבצעה עבור הקב"ה והעם היהודי? מכל הבעיות המצויות במיניות ההומוסקסואלית, בעיה זו הנה המעורפלת ביותר עבורי, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה רגשית.

למרות שאין מקור תנכי חד משמעי לדילמה זו, ישנם אישים בתנ"ך המגלים את רצון האל במצבים הדומים למצבינו. הנביא ישעיה, אשר גישר בין התקופה שלפני הגלות ובין התקופה שלאחריה, היה אחד מאישים אלו. חלק מהפסוקים המוכרים בנבואת ישעיה קיבלו עבורי משמעות חדשה. בפסוקים אילו ישעיה נושא דברו אל הקהילה הישראלית העתיקה, ומנסה לשכנע אותם שהברית בין האל לישראל מקיפה יותר ממה שהם חושבים. הברית מתחילה עם אברהם ושרה, אך היא כוללת הרבה יותר מעניין משפחתי. הנביא מפנה דברו לשתי קבוצות בולטות הנמצאות מחוץ למעגל החברתי המצומצם – בני הנכר (זרים שלא נולדו כישראלים) והסריסים:

"ואל יאמר בן-הנכר,
הנלווה אל ה´ לאמר:
הבדל יבדילני ה´ מעל עמו
ואל יאמר הסריס
הן אני עץ יבש"
(ישעיהו נ"ו 3)

בתלמוד סריס אינו גבר מסורס בהכרח, אלא גבר שאינו פורה מסיבות שונות (יבמות פ ע"ב). מדוע ישעיה מפנה את דבריו דווקא לזרים ולסריסים? בשלשלת של עם ישראל – משפחת הברית, לזר אין כל עבר ולסריס אין עתיד. שניהם נחשבים כמוצאים ממסגרתה של משפחת הברית. זו היא "ההוצאה מן הכלל" שבהתייחס אליה הנביא מפנה את דבריו:

"כי כה אמר ה´
לסריסים אשר ישמרו את שבתותי,
ובחרו באשר חפצתי
ומחזיקים בבריתי –
ונתתי להם בביתי ובחומותי,
יד ושם
טוב מבנים ומבנות.
שם עולם אתן לו
אשר לא יכרת"
(ישעיהו נ"ו 4-5)

הנביא מנחם את כאבי הסריס באומרו, שישנן דרכים אחרות על-ידן ניתן להיכלל בברית. ישנו דבר נצחי יותר מההמשכיות אותה מעניקים ילדים. בבית האל ישנו יד ושם לכל אדם הנאמן לברית ה´. משמעות השם בתנ"ך היא מהות ההוויה של הגוף הנקרא באותו שם. השם מועבר במשך הדורות על-ידי הצאצאים. אך יש סוג נוסף של שם, שם אשר הנו "טוב מבנים ומבנות", והוא הנאמנות לברית. הברית מועברת הלאה במשך הדורות על-ידי אותם אנשים המיישמים אותה בהווה. נאמנות לברית נמדדת בבית ה´. אף אם שמו של אדם לא מועבר הלאה באמצעות ילדיו, שמו הנצחי יהיה חרוט על הקירות, אם הוא יהיה נאמן לברית. במלותיו של הנביא:

"ובני הנכר
הנלווים על ה´
לשרתו ולאהבה את שם ה´
להיות לו לעבדים –
כל שומר שבת מחללו
ומחזיקים בבריתי.
והביאותים אל הר קדשי
ושמחתים בבית תפילתי,
עולותיהם וזבחיהם
לרצון על מזבחי,
כי ביתי בית תפילה יקרא
לכל העמים.
נאום ה´ אלוהים,
מקבץ נדחי ישראל,
עוד אקבץ עליו לנקבציו"
(ישעיהו נ"ו 6-8)

תוכנית האל עבור עם ישראל בעולם היא כה מקיפה, עד שכל זר יכול להצטרף אליה. מושג הצטרפותו של נוכרי ליהדות, הכל כך מובנת לנו עתה, הייתה חידוש מופלג בדורו של ישעיה. הגיור הוא למעשה כתיבה מחדש של העבר. כמו האימוץ, קבלת היהדות מגדירה מחדש את המשמעות של הורות ומשפחה אצל הנוכרי המתגייר. אמנם, הלידה והיוחסין בעם ישראל אינם נזנחים והמטאפורה המרכזית המסמלת את עם ישראל היא עדיין המשפחה. אך ישעיה והמסורת המאוחרת לו סללו דרך נוספת אל תוך הברית. לאנשים ללא עתיד מובטח עתיד בבית האל, וכך גם אנשים ללא עבר מוכללים ביעוד שהובטח לעם ישראל.

האל יכול לדרוש רק את הניתן לביצוע. זר אינו יכול לבחור את לידתו, והסריס אינו יכול לבחור להוליד. גם הומוסקסואלים אינם יכולים להידרש להיות הטרוסקסואלים, אך הם יכולים להידרש להיות נאמנים לברית. האל מצדו ישלים את החסר, ויכלילנו במסגרת הברית כל עוד אנו נאמנים אליה.

נאמנות לברית דורשת שאמלא את המצוות שבכוחי למלאן. איני יכול להינשא ולהביא ילדים, אך ישנן דרכים אחרות לבנות משפחה. אימוץ הוא אופציה כזו. אם אופציה זו אינה ברת ביצוע, ניתן יהיה לעסוק בהוראה. המסורת מחשיבה את המורה כדומה להורה בהענקת חיים, וכך ההוראה עשויה להוביל לקיומה של מצוות ההולדה באופן כללי.

נאמנות לברית דורשת שאני אחפש דרך אל הקדושה גם בחיי המין שלי. לתורה יש הרבה מה לומר על הדרך שבה על האנשים ליצור "קדושה" במערכות יחסי המין שלהם. הערכים של נישואים, מונוגמיה, ענווה ונאמנות הם חיוניים על-פי המסורת להגדרתה של הקדושה, וקדושה זו צריכה להיות מיושמת בדרכים שיתאימו לצורות החיים בחברה.

נאמנות לברית דורשת מהומוסקסואל לא להיות חופשי מקיום המצוות. המורכבות שנוצרה על-ידי הפסוק בספר ויקרא לא צריכה לסתור את המחויבות שלי לתורה בכללותה. ישנם מספר רב של ערכים יהודיים חשובים – מוסריים, חברתיים, אינטלקטואליים ורוחניים – שאיני יכול לאבדם. עובדת היותי הומוסקסואל לא צריכה לגרום לי לוותר על חיי כיהודי מאמין.

הקשר בין יהודים הומוסקסואלים לבין המסורת הנו מאוד חשוב ומשמעותי, אך גם מאוד דכאני. למרבה הצער, הקהילות שאנו משויכים אליהם, הן זו ההומוסקסואלית והן זו האורתודוכסית דוחות אותנו. הקהילה האורתודוכסית שואפת לכך שאנו נשאר בלתי נראים. הקהילה ההומוסקסואלית ברובה לא סימפתית ליהדות, ולעתים אף עוינת לה. ישנם אנשים בקהילה ההומוסקסואלית המתארים את היהדות כמקור התרבותי הראשוני של ההומופוביה. לעתים קרובות יותר, חוסר הסימפתיה כלפי טקס קיום המצוות היהודי נובע מהאינדיבידואליזם של התרבות ההומוסקסואלית. כמו כן, בתנועות שחרור יש לעתים נדירות מקום גם לנאמנות מתחרה.

בתי כנסת הומוסקסואליים, כדוגמת אלו המצויים בארה"ב, עשויים למלא את ההעדר עבור רבים מאתנו ולספק מקום של כבוד בתוך הציבור היהודי. בתי כנסת אלו עשויים להוות שלב לקראת מיזוג מלא בתוך הציבור היהודי הכללי, שרוב היהודים ההומוסקסואלים משתייכים אליו. בתי כנסת בעלי גישה ידידותית להומוסקסואלים מציינים באופן נאות את הדרך הרצויה, בסמלם קהילה של משפחות ויחידים, צעירים ומבוגרים, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים. על-פי השקפתי, בתי כנסת אלו קרובים במהותם לעתיד הרצוי יותר מכל דבר אחר.

הומוסקסואלים אורתודוכסים השואפים להיות חלק מהקהילה האורתודוכסית ימצאו מעט מאוד בתי כנסת, שבהם ישנה רמה מסוימת של הבנה וסובלנות כלפיהם. הרבה יהודים הומוסקסואלים מקבלים שירותי דת אורתודוכסיים, אך הם לא ידועים כ"כאלה" בקהילותיהם. עובדה ראויה לציון היא שרבנים אורתודוכסיים מביעים קבלה ואהבה להומוסקסואלים הידועים ככאלה בבתי הכנסת שלהם, גם אם הלגיטימיות הציבורית היא עתה בלתי אפשרית. התקפות על ההומוסקסואלים מעל דוכן הרב מכאיבות במיוחד לאותם אנשים הומוסקסואלים שנשארו קשורים לבתי הכנסת האורתודוכסיים למרות אי הסובלנות שמופנית כלפיהם.

עד כה היססתי לעסוק בהיבטים ההלכתיים של ההומוסקסואליות. דיאלוג אמיתי בין אנשי ההלכה לבין הומוסקסואלים הוא חיוני לפני כל שקלא ותריא הלכתי. הרבה יהודים אורתודוכסיים סבורים שככל שהדבר נוגע להומוסקסואליות ישנו טעם מצומצם בלבד לדיאלוג, לאור העובדה שישנו איסור תנכי ברור. חלק מחבריי ומהרבנים שאני מכיר רוצים מאוד להתייחס בהבנה ובחמלה להומוסקסואלים, אך הם חשים מאולצים להישאר נאמנים למה שהם רואים כציווי חד משמעי של התורה. ארשה לעצמי להציע עמדה על מנת להראות שהאזנה אמיתית עשויה להוליד אסטרטגיה הלכתית חדשה.

התורה אוסרת באופן מאוד ספציפי דווקא מגע מיני אנאלי בין שני גברים. אם התורה אוסרת רק אופן זה של סיפוק מיני בין שני גברים, האם ההלכה תתיר אופנים אחרים של אהבה הומוסקסואלית? האם ההלכה תאסור מגע מיני אנאלי אך תתיר יחסי אהבה פיסיים ורגשיים בין שני גברים או בין שתי נשים? הרי גם על ההטרוסקסואליות ישנם מגבלות ואיסורים המוטלים על היהודים הנאמנים להלכה. לשם הקדושה, התורה דורשת מזוגות הטרוסקסואלים להימנע מקיום יחסי מין בזמן הופעת הווסת. מדוע לא להציע אופציה מקודשת דומה להומוסקסואלים, השואפים למצוא קבלה בקהילה ההלכתית?

עבור הרבה הומוסקסואלים פתרון זה לא יהווה פתרון רצוי. אך אם פתרון זה אכן יהווה אפשרות אמיתית, יתכן שהרבה מהציבור ההומוסקסואלי יקבל עליו מגבלה זו. כמובן, אתגר זה יעמוד בפני היהודים ההומוסקסואלים, רק אם אנשי ההלכה יקבלו לחיקם את הזוגות שיקבלו את המגבלה שלעיל (יש לציין, שנשים לסביות עשויות להתקבל ללא תנאי, מכיוון שאין טקסט בתורה שבאופן ספציפי אוסר על קיום יחסי מין בין שתי נשים).

אני מציע פתרון אפשרי זה מתוך ידיעה שיהודים אורתודוכסים ימחו כנגדו מכיוון שלדעתם ישנם איסורים המבטלים את תוקפו, וכן מתוך ידיעה שהרבה יהודים הומוסקסואלים ירגישו שפתרון אפשרי זה יטיל עליהם מגבלות חמורות ביחסי המין. לדעתי, יש לקבוע את הפתרון המוצע כנקודת ביניים שממנה יתחיל הדיאלוג בין המסורת ההלכתית לבין אורח החיים של ההומוסקסואלים.

כל עוד אין עבורי פתרון הלכתי, באופן אישי בחרתי סיכון מסוים בכל הנוגע להתנהגותי המינית ולפעולה בניגוד להלכה כפי שהיא באה לידי ביטוי עכשיו, בתקווה לפתרון הלכתי שיבוא מאוחר יותר. אני מודע שדבר זה הוא בגדר "אי ציות". אני מציב אתגר למערכת ההלכתית, שליישום שלו תהיה משמעות ייחודית עבורי ועבור הרבה אנשים הדומים לי. תמיד תיתכן האפשרות שאני טועה. הסיכונים ההלכתיים שאני לוקח מושרשים במערכת היחסים האישית שלי עם האל, שאיו אפגש לבסוף. עובדה זו גורמת לי להיות בטוח ובאותה עת לפקפק בעצמי.

למען האמת, הקהילה שבה אני מכהן כרב הינה דוגמא שלילית לקהילה הרצויה. איני מגלה לציבור את היותי הומוסקסואל, ואף בחרתי לכתוב מאמר זה בעילום שם, כדי לשמור על הדבר החשוב ביותר עבורי – ללמד תורה ולדאוג לקהילתי. הדבר המדאיג אותי יותר מכל אינו הדחייה שלי מתוך הקהילה האורתודוכסית ואף לא אובדן דוכן הרב בקהילתי. כשעובדת היותי הומוסקסואל תתגלה, השערורייה שתיווצר עשויה להרוס את חיי. זהותי כמלמד תורה תתבטל כלא הייתה בעיני הציבור בעקבות גילוי ההומוסקסואליות שלי. עם זאת, אני חש כי הסודיות והמעורפלות של הקיום בהיחבא הנם לא מוסריים עבורי והם יבשים מבחינה רגשית. איני יכול להישאר לעולם בחשכה. אני מודה לאל שעד כה, התורה עדיין מאירה לי מספיק אור, ובזכותה אני מתגבר.

יש לי מעגל קטן של חברים, הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, גברים ונשים שעימם אני חולק מעין קהילה. אנו תרים אחר יהודים מסורתיים אחרים, שיכולים לעזור לנו לבנות מקום המחבק את התורה מחד גיסא ואת הציבור ההומוסקסואלי מאידך גיסא. לא בית כנסת, לא בנין, אלא מקום עבור כל חסרי המקום המחפשים אחר קהילה עם ישראל ושיתוף עם האל. באותו מקום, בבית ה´, שעכשיו הוא נראה היפותטי ופרטי משהו, ובקרוב, אני מתפלל, שיהיה ממשי וציבורי, אותם מבינינו שקמלו בחשכה, או שגורשו לאור היום, ימצאו את שמותינו חרוטים על הקירות.

(בעת פרסום המאמר השתמש הכותב בכינוי הבדוי "הרב יעקב לבדו". שנים מספר לאחר מכן חשף הרב סטיב גרינברג כי הוא שכתב את המאמר. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת Tikkun ב-1993. מתוך: http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles_2/17070532.doc