השנה הציונות הדתית גילתה דבר מדהים…

שיישאר בינינו…

בסקר של ארגון "ישפה" התברר שכמחצית מרווקים דתיים מעל גיל 30 אינם שומרי נגיעה. הנתונים פורסמו במוסף "מוצש" של "מקור ראשון" וכל העולם הדתי היה כמרקחה.

להרבה אנשים היה חשוב להעמיד פנים שזו פעם ראשונה שהם שומעים את זה. זה לא נעים. ידידה דתלשית באזור גיל חמישים סיפרה לי פעם שהרהורי כפירה ראשונים התחילו אצלה כשהיא, אז בחורה דתית כשרה וחסודה, עשתה שירות לאומי ביישוב אידיאולוגי מאד בשומרון. יום אחד היא ראתה איש בכיר ביישוב יוצא בבוקר מחלון מגורי בנות שירות. בשקט בשקט. מאז הכול התחיל להתערער אצלה.

בארה"ב כבר תקופה על המושג "תפילין דייט". הבחור מגיע לדייט עם בחורה ומביא איתו תפילין בתיק. אולי הוא יישאר לישון אצלה, אי אפשר לדעת.

גם כתבה ב"ידיעות אחרונות" מאת יהודה שוחט עסקה בסוגיה. לא קל לדבר על הנושא של (אי) שמירת נגיעה. "יש הסכם בלתי כתוב בינינו לבין ההורים- אומר נועם בן 26 מרעננה- הם לא שואלים ואנו לא מספרים".

רגע… מאיפה זה מוכר לי? …אה , כן, זה היה שמה של מדיניות כלפי גייז בצבא ארה"ב משנות התשעים ועד 2012. Don’t ask- don’t tell. כולם יודעים שזה קיים… אבל בואו נעמיד פנים כאילו לא.

טוב, בואו רגע נניח לציניות ונהיה ציניים עם ראש – רציניים. הויכוח (גם ברשימתו של שוחט) הוא בשאלה, מהי המסקנה האמיתית מכל ההתנהלות הזו? התרופפות דתית? נוחות בורגנית? או דווקא חיבור משמעותי יותר לאינטימיות ? מה שברור , שקורה פה תהליך מעניין. יותר ויותר אנשים צעירים הולכים על מחויבות הלכתית חלקית או מקוטעת, מבלי שהם מפסיקים לראות את עצמם דתיים. הדרך שבה כל אחד מכנה את התופעה קשורה מן הסתם לאופו שבו כל אחד תופס אותה. יהיה מי שיקרא לזה "לייטיות", "נוחיות" או "דתי לפי דעתי". ויהיה מי שיראה בזה אי מוכנות לוותר וחריגה ממסגרות חברתיות מוכרות ודיכוטומיה מוכרת דתי-חילוני לתוך משהו מגוון ורחב יותר. מה שברור, זה שחלק גדול כבר לא שואל את רבנים אם מותר או אסור להם והם ממשיכים לשייך את עצמם לציבור הדתי. לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב בטח היה משהו חיובי להגיד על זה.

לכן בעיניי, ההסבר של עמיחי גרינברג, שמדובר בחיפוש עמוק יותר אחרי אינטימיות מתקבל יותר על דעתי מההסבר של ד"ר אריאל פיקר ממכון הרטמן, שמדובר בחיפוש אחרי נוחות נטו. בשמירת כשרות ושבת יש הרבה מאד דברים לא נוחים. ובכל זאת, אותם צעירים (ולא כל כך צעירים) שהולכים ל"תפילין דייט" ממשיכים לשמור את ההלכה כמיטב יכולתם. החברה הדתית בינתיים לא יודעת כיצד לאכול את זה, אבל כיוון מסתמן הוא ליכוד השורות ולא דחייה. כמובן בכפוף לחילוקי הדעות המגזריים בין חרד"לים, בורגנים וליברלים.

נקל לעשות הקבלה למצבנו כגייז דתיים – עוד מגזר שכלפיו פעולת מדיניות "לא לשאול ולא להגיד". פה הבעייה היא קשה יותר, כי אי שמירת נגיעה "תתמסמס" אחרי החתונה, בעוד שהנטייה המינית תישאר. אבל נראה שגם כאן הגיע עת לעשות. איך אומר חברנו נפתלי בנט? "די להתנצל". לצאת מהארון, לחיות בזוגיות, להביא ילדים, מבלי לעזוב את בית הכנסת, את המשפחה ואת היישוב. להמשיך להגיע לשיעור הדף היומי ולמניין שחרית. לחיות כחלק מהחברה. ואז יידעו לקבל. שהרבנים ישברו את הראש, לא אנחנו. יש מספיק אתגרים גם ככה.

"אתה מבין, זאב" – אומרת לי ידידה דתל"שית – "זה ההבדל בין הדור שלי והדור שלך. אתם עם ההפגנות, דגלים ומצעדים. הדור שלנו עשה הכול בשקט ובבוקר יצא מהחלון".

לא עניתי לה כלום. אבל אולי הייתי צריך להגיד לה "הדור שלנו אמנם לא יוצא מהחלון, אבל ממשיך להיכנס לדלת של בית הכנסת"?