שתי שורות מאחורינו בקולנוע, ישבה לסבית אחת שצחקה בקול רם. והרבה. ובסיום הסרט, שתי שורות מלפנינו ישבו זוג הומואים צעירים ומיררו בבכי של התרגשות.
אז הא לכם סיכומו של הסרט "גאווה" (Pride) במשפט אחד.
"אחרי וויפלאש נורא קשה לי לשפוט סרטים", כך שח לי הקבוע שלי בספסלי-לב. אבל אני חשתי דווקא התרוממות רוח חמימה. סרט פסטיבלי כזה, מהסוג שמוקרן בימי העצמאות של הקהילה, בין מנגל (טבעוני, כמובן) לגביעי קוקטייל מנצנצים בצבעי הקשת, סרט מהסוג ששוטף את העיניים בוורוד, שמוציא אותך מהקולנוע עם חיוך גיי זחוח ושגורם לך לענטז בחיבה לסטרייט שמאחוריך, לסמן לו בגאווה שגם אתה מההם…
אז בקצרה, ובלי הרבה ספוילרים, אני אגיד שהסרט מספר על קבוצת גייז בלונדון של 1984 (עידן האיידס, הומופוביה וכו') שמחליטה שהדרך שלה למחות מול הממסד היא על ידי חבירה לארגון אחר שבאותה עת גם הוא היה עסוק במאבקים מול השלטון הקשוח של תאצ'ר – איגוד כורי הפחם בבריטניה. חבורת הגייז מאמצת עיירת כורים נידחת בצפון הממלכה, שגם היא עסוקה בשביתת הכורים הלאומית וכורעת תחת עול השביתה והפרנסה. ידידינו הגאים מגייסים למענם תרומות נכבדות, ואז מוזמנים בפעם הראשונה לאירוע מחווה שהעיירה ארגנה לכבודם…
כורים בבריטניה זה בערך כמו דוסאלאך בישיבת הסדר. "בערך" – ויחי ההבדל – כי יש להם עולם משלהם, הווי חיים שלהם, ריחוק משמעותי ממרכז המדינה ובעיקר – שמרנות שנועדה לשמור על מה שבפנים.
כשהחבורה העליזה נכנסת לראשונה לאירוע, לבר המרכזי (והיחידי) של העיירה, שקט מוזר משתלט על האולם. מבטים חשדניים, סולדים, בודקים, מודדים, ובעיקר מסמנים – "החוצה". אני רק חשבתי באותו רגע על איך אני סוחב כמה מהחבר'ה הדתיים שלי, ונכנס לבית המדרש שלי בישיבת מעלות. ככה, איך שאנחנו, עם האלה שלבושים "קצת שונה", עם האלה ש"קצת עדינים" ועם החבר שלי שתמיד הידיים שלו תלויות לצִדֵי הגוף שלו בתנוחת קומקום. כן, ככה. כמו שאנחנו. ואז ניכנס ונשב ללמוד תורה.
"יואו, אני מתה, איך אביי מסוגלת להביא סברה כזו?" – אחד מהחברים שלי יגיד, הכי ברצינות, וזה ייצא לו די בקול, מעמת את הסביבה החשדנית בין שמרנות שמבקשת לנעֵר לבין שמחה על זה שגם אנחנו עוסקים בתורה, ואיך אפשר להגיד לנו לא…
הסרט משרטט מפגש מורכב וטעון אבל גם רגיש ומקסים בין הכורים בוויילס לבין הגייזאלאך מלונדון, על רגישות נשים וכוח נשי (משחק מצוין של הנשים בסרט), על ויכוחים פנים-קהילתיים בקהילה הגאה (מדהים ששלושים שנה ושום דבר לא השתנה…), וכמובן גם על סיפור קטן של נער והמסע שלו אל מחוץ לארון.
אז למרות שהסרט לעתים מתקתק מדיי ואולי אפילו טיפה קיטשי פה ושם – הוא מצליח להביא שני דברים חשובים אל צלחת הפופוקורן שלי:
הראשון – את המבטא הבריטי.
השני – את העובדה שהשונֶה לא צריך להתחנף או להשתנות בשביל להתקבל. אם מישהו לא מקבל אותך – הבעיה היא אצלו. לא אצלך. וזה מסר שבדרך כלל עובר בתקיפות, בעקשנות, בכאב. בסרט הזה המסר הזה עובר בחיבה ובחן רב, וזה כלל לא מובן מאליו.
הרקע לסרט הוא שנות השמונים. כן, אלה ששום דבר לא היה טוב בהם חוץ מהמוזיקה. האופנה מוגזמת, הסביבה הומופובית והמרגרינה עדיין על המדפים. אבל מעבר לנוסטלגיה (כי בכל זאת אני ילד של שנות השמונים), הסרט מספק הצצה לדרך החלוצית של הקהילה הגאה, לימים שבהם מצעד גאווה היה מצעד של מחאה והפגנה, של יריקות ובוז. האנשים האלה בנו לעצמם כתפיים חזקות שכולנו היום נישאים על גבם. בערך עשר שנים מאוחר יותר גם הקהילה בישראל תתחיל להרים ראש מהמחתרת שלה, ועשר שנים מאוחר יותר גם ההומואים הדתיים יצוצו החוצה אל העולם.
הסרט מצליח בקלילות לדלג מעל השאלה "אז למה אתם צריכים להחצין את זה", שדומה מאד לשאלות שאני עדיין נתקל בהן כמעט בכל שנה לפני המצעד. בסרט הזה המלבושים ההיפסטריים, המחוות ה"נשיות" וגם ריקוד "אף לאף" בין שתי הבנות – נתפס כמובן מאליו, כמשהו שאין צורך להתנצל עליו, כמשהו שהוא חלק מחבילת ההבנה הכללית שיש לגאות וגאים זכות לחיות את חייהם בגלוי בדיוק כפי שסטרייטים חיים אותם בגלוי. אין בסרט לגיטימציה לתהליך קבלה מדורג, כפי שלעתים כה רבות אני מתבקש לכך ע"י סטרייטים שמתקשים לקבל אותי, מתבקש להיות "נוח ללעיסה". "הבעיה היא שלך", מטיחה בסרט יו"ר וועדת השביתה בחברתה הדתית, נושאת הצלב נגד המשלחת הלונדונית העליזה. יש משהו חדש ומרענן בגישה הזו.
בשורה התחתונה – "גאווה" הוא סרט שמצליח להיות נעים ובעל אמירה באותה נשימה. העומק בסרט הזה הוא לא בדמויות אלא בחוויה הכוללת. אני מבטיח לכם שתצאו ממנו מחייכים וגאים. אתם גם תצחקו כמו הלסבית מהקולנוע שלי, ואולי גם תנגבו דמעות כמו השניים מקדימה.
