אני שונא ימי ראשון.

אני שונא להתחיל אכילת קרמבו מהמילוי.

אני שונא מלחמות.

אני שונא ששופטים אותי.

מהר מאוד ניתן למלא שורות שחורות על דפים לבנים בנושא שנאה או מאידך גיסא על אהבה:

אני אוהב ימי שני.

אני אוהב לאכול קודם את הוופל של הקרמבו.

אני אוהב שלום.

אני אוהב שמחמיאים לי.

*                          *                          *

חוט שערה הוא דבר דק עד מאוד, אך טוענים אלו הגרים בעולם, כי הוא זה אשר מהווה את המחסום הגדול הרגשי ביותר שקיים בעולם. אם כך, כיצד ניתן לשבור מוסכמות של שנים ולהתחיל מחדש. שהרי כבר החליטו בשבילי מהי אהבה ומהי שנאה. מה מותר לשנוא ומה אסור לשנוא. מה מותר לי לשפוט ומה אסור לי לשפוט.

אנו כקהילה חד מינית יהודית, מסורתית ולא מגובשת בעליל, אלופים לעשות דברים אלו. לאהוב, לשנוא, לתת ביקורת שאינה בונה, להאשים, לזרוק מילים, להעליב ואכתוב זאת שוב, לאהוב.

כשאנו רוצים אנחנו יודעים לחנוק מאהבה במובן הטוב. לדאוג, לשתף, לקבל, להבין, להכיל ועוד אין ספור מילים נרדפות הקשורות לנושא זה. אבל כיצד ואיך, אנו שנפלטנו לכאורה מחיי חברה נורמטיביים עושים את הנורא מכל ומתרחקים האחד מהשני רק כי השני חושב שונה ממני.

כיצד חברה כמו שלנו האמורה לכאורה להאמין באחווה, באהבת חינם ובשוויון לכולם מתפצלת עד כדי שלוש קבוצות שונות לחלוטין. ואין מדובר בדבר של מה בכך. שכן השוני בקבוצות כה זעיר ושטותי שלפעמים מזכיר לי חוט שערה, כזו שמזכירה לי בעקיפין את הסיפור של קמצא ובר קמצא. סיפור שינקתי בילדות ועד הים מסרב אנוכי להאמין שקרה מקרה שכזה.

אנא הסבירו לי כיצד אנשים בוגרים ומתורבתים, בעלי השכלה גבוהה ( יש שיוסיפו מידי ) חלוקים בדעותיהם באופן כה מוחץ עד כדי שאינם מסוגלים לשבת זה לצד זה ולשוחח על הדבר.

האם זו השנאה שמפעפעת בעורקיהם?

האם הקנאה מעוורת את עיניהם?

האם הפחד מהאחר חלחל גם בהם?

היכן נעלמה האהבה הטמונה במסורת היהודית. האחדות. השאיפה לשלום. לעולם מתוקן. מדוע אני צריך לשמוע סיפורים שונים, מוזרים ולעיתים מחרידים כי אלו חובטים אלו באלו. מקימים קבוצות על גבי קבוצות בדבר הארור ההוא שנקרא פייסבוק. מקבלים אך ורק את אלו הדומים להם במאה אחוזים אך את השונה מהם זורקים לאנחות רק כי כך נוח להם. רק כי הוא שונה במצקת. אז מה אם גם הוא הומוסקסואל שפיתח דעות ומנהגים משלו, הוא שונה ולא מקבלים אותו.

אמרו הא לי חברים יקרים, האם אנו צריכים סיפורי עבר על חורבן ושנאה כסיפור קמצא ובר קמצא? לא ולא. הנה סיפור שקם לתחייה ממש למול עיני המתקשות להכילו. הנה לכם סיפור על שנאה יוקדת. לא צריך שנאה בעולם שכן אנו היהודים המסורתיים לכאורה יודעים להנפיקה הכי טוב מכולם.

הנה הוספנו עוד סיפור לחורבן הבא. סיפור שמתחיל בשלוש קבוצות המיועדות להומוסקסואלים, סיפור על אנשים טובים שלמדו את עצמם להבין ולהכיל שנאה.

כל שנותר לי לומר הוא:

אנא,

הפנימו את המושג אהבה, אחווה, הבנה. תזכרו כמה רציתם שלא ישפטו אתכם. תזכרו שכל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן. אל תאלצו אותי לבחור בין מסיבות, אירועים, ימי כיף וחברים. שהרי אם תמשיכו כולכם כך לא יוותר אלא לוותר על כל המשוואה המוזרה וההזויה.

הפכו את כל חודש אב לחג של אהבה, למדו בעיקר את עצמכם כיצד להכיל אחרים והכי חשוב תקבלו במאה אחוזים את עצמכם.

באהבה

צחי